למה ישנם נערים שנושרים מהמגזר החרדי?

נוער השוליים, או אם תרצו – הבחורים הנושרים של המגזר החרדי, הם לרוב אלו שקצת סוטים מבגדי השחור-לבן, או מעדיפים לצמצם את הזמן שלהם בישיבה. מעט מדי מוסדות בארץ דואגים לנוער שכזה, אחד מהם דווקא חוסה תחת כנפיה של הציונות הדתית

כשמדברים על 'נוער שוליים', מתכוונים לנערים ונערות שגלשו לשימוש בסמים ואלכוהול, אולי כאלה שגם משתתפים בתגרות ובעבירות רכוש וכדומה, שמגדלים את עצמם בשולי החברה. אבל בחברה החרדית – לא מדובר דווקא במקרי קיצון כאלה. שם, כדי להיחשב 'נוער שוליים', מספיק שהנערים מבינים בגיל יחסית צעיר שהם לא מעוניינים לשבת וללמוד תורה כל היום, וגם, על דברים פעוטים מכך בהרבה יזהו בחורים כ'נושרים'.

"ישב אצלי מנכ"ל של אחד המשרדים הממשלתיים הגדולים ודיבר על נוער שוליים", מספר הרב אברהם בורודיאנסקי, מנהל ישיבת ברקאי. "שאלתי אותו – 'מתי מתחילה לדעתך ההגדרה של נוער שוליים? מה ההגדרה של נוער נושר?', הוא ענה לי: 'מי שעזב את הישיבה'. עניתי לו 'זו ההגדרה באבן שושן, אבל מהי ההגדרה האמיתית?'

"בחור ישיבה, בישיבה מהמיינסטרים, אם הוא ילך עם מכנס צמוד, או כשהוא מחליף צבע של מכנסיים, יש ישיבות שיקראו לו 'נושר'. יש מקומות שבגלל תספורת בשיער מזהים את הבחורים כנוער נושר, או החלפת כיפה. אם מדברים על סוג הנערים האלה – ויש הרבה מאד, יש משפחות חרדיות שהילד החליף סוג של כיפה וצבע מכנסים ופתאום שר שיר של ישי ריבו – ומבחינתם הוא נושר".

על הברזלים

אותם נערים נושרים מגיעים לרוב מבתים חרדים 'הארד קור' ומתחנכים במוסדות ללא לימודי ליבה וכאשר נראים הניצנים הראשונים ל'הידרדרותם' הם נפלטים מהמסגרות הישיבתיות. ללא מסגרת, ללא השכלה ולרוב (אך לא תמיד) ללא משפחה שתומכת, הם מגיעים לרחוב, לברזלים.

בנקודה הכי צפונית של ישראל, ביישוב חיספין ברמת הגולן, שוכן מוסד לנערים חרדים ממש מרגע אחרי שהם מחליטים ש"והגית בו יומם ולילה" פחות תואם את השקפתם והם מעוניינים לדאוג לעתיד שלהם – ישיבת ברקאי. הישיבה הוקמה בשנת 2012 כדי לתת מענה לתלמידים מהמגזר החרדי המעוניינים לשלב לימודי קודש עם לימודי מקצוע לחיים. "המקום התחיל עם נוער השוליים, ואפילו אחד כמו זה ששרף את האוטובוס במהומות בבני ברק היה יכול להיות בזמנו תלמיד שם, לפני 6-7 שנים. היום לא יקרה מצב שזה יהיה תלמיד שלי כי הדרישה הלימודית גבוהה ולכן אי אפשר לקחת את הילדים שכבר 'על הברזלים', אלא לקחת את אלו שמוכוונים למידה. בזמנו אספנו נוער מהברזלים, נוער שוליים, מי שרצה – הגיע", מתאר הרב בורודיאנסקי.

התלמידים שנכנסים בשערי הישיבה נעים בין גילאי 16 עד 19, שלרוב לא יודעים אפילו את לוח הכפל ואת הABC, והם עוברים מסלול של 3 שנים, כשבשנה הראשונה הם משלימים בגרויות במתמטיקה, אנגלית ולשון ובשנתיים הנוספות הם לומדים לימודי הנדסאי תוכנה ומקצועות נוספים.

 

 

 

"אם בחור ישיבה, בישיבה מהמיינסטרים, ילבש מכנס צמוד או צבעוני, יסתפר בצורה מסוימת או יחליף את הכיפה, יש ישיבות שיקראו לו 'נושר' "

בגדים צבעוניים

בני (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) מגיע מחסידות גדולה, בן בכור למספר אחים. הוא מתאר את ילדותו כילד היפראקטיבי שבעקבות כך לא הסתדר במוסדות ונדד בין מספר ישיבות עד שהגיע לרחוב, לסמים ולאלכוהול בגיל ה'מופלג' של 15 וחצי.

"הייתי רשום בישיבה", הוא מספר. "הייתה לי חברותא שאבא שלי שילם עליה, אז לא הרגשתי בנוח שהוא יישב סתם בישיבה ולכן הגעתי ללמוד איתו שעה לפני הצהריים ושעה אחה"צ ובשאר השעות עבדתי. הייתי בן 15 וחצי – 16 שעובד, ובלילה, עם הכסף שעבדתי עבורו, לא ישנתי אלא עשיתי שטויות".

למרות ההתדרדרות של בני, הוריו לא נטשו אותו ותמיד ליוו אותו. "ההורים שלי היו בסדר וגם בתקופה שהתחלתי ללכת עם (בגדים) צבעוני, אמא שלי הסבירה לי שמבחינתה אם אני רוצה ללכת צבעוני שאלך כך, שלא אחביא ברכב בגדים של שחור לבן ואחליף אותם כשאעלה הביתה. היא אמרה לי שבסופו של יום הלבוש זה לא מה שמשפיע על מי שאני כאדם, ואפילו יצאה איתי לקניות של בגדים שהם לא מיינסטרים".

לברקאי הוא הגיע במקרה. כשהיה בן 17 עבד בחברת ניידים בכל הקשור לסייבר, מישהו מיחידת המודיעין שמע עליו ורצה שיגיע ליחידה אבל הוא היה צעיר מידי. כשאותו בחור מהמודיעין שמע שבני מגיע מרקע חרדי הוא אמר לו לבדוק את ברקאי. "החלטתי שהגיע הזמן להתאפס על עצמי ולהפסיק עם הבלאגן", הוא נזכר. "במבט לאחור זו הייתה הבחירה הכי טובה שעשיתי כי אם הייתי לומד באזור המרכז או בירושלים, הייתי חוזר להסתובב עם החבר'ה שלי אחרי הלימודים וככל הנראה לא הייתי נשאר בלימודים כי הייתי מעדיף את החברים. ברמת הגולן הייתי צריך לתכנן מראש לפני כל יציאה בגלל המרחק, וזה מיקד אותי בלימודים".

"אמא שלי הסבירה לי שמבחינתה אם אני רוצה ללכת עם בגדים צבעוניים אז שאלך כך, שלא אחביא ברכב בגדים של שחור לבן ואחליף אותם כשאעלה הביתה"

לא מתאים לז'אנר

אביחי סבג הבין כבר בגיל 13, בסוף כיתה ח', שהוא לא רוצה להמשיך לישיבה קטנה אחרי החיידר "כשאמרתי להורים שאני לא רוצה להמשיך לישיבה קטנה זו הייתה מבחינתם סטירת לחי. כל האחים שלי עשו את המסלול – למה אני לא? אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה ישיבה, לא מתוך אי אהבת הדת או קושי, אלא ממקום והבנה שאני לא מתאים לז'אנר הזה של לשבת כל היום וללמוד תורה. רציתי ללמוד מקצוע תוך כדי שמירה על ערכי הדת". לבקשת אמו המשיך לישיבה קטנה, שם למד שלוש שנים ובגיל 17 כשהרגיש שהוא יכול לקחת את החיים לידיים שלו, החליט שלא להמשיך לישיבה גבוהה וחלם להתגייס לקרבי, לסיירות.

בהתייעצות עם אחיו ועם בחור ששירת בסיירות הבין שלאחר השירות שלו, כשייצא לעולם יהיה לו קשה להסתדר בגלל שהוא מגיע מרקע חרדי עם מחסור בלימודי ליבה, והמליצו לו לבחון את ישיבת ברקאי. "נסעתי לשם והבנתי שאת החלום של להיות קרבי אני אשים בצד, כי יש חיים אחרי הצבא ואני צריך להתמקצע. כנער חרדי אין לי מגוון של ידע – לא מתמטיקה, לא פיזיקה ולא שום דבר שיכול לעזור לי באזרחות ולכן החלטתי ללכת לברקאי להשלים בגרויות וללמוד מקצוע ובעז"ה שזה יהיה העתיד".

"מה שראיתי בעולם החרדי זו השקפה ואמונה בצורה אחת. כששאלתי את המשגיח שלי בישיבה הקטנה שאלות באמונה הוא התרעם, 'מה אתה שואל שאלה כזו באמונה'?"

מה גורם לעזיבה?

אז מה בעצם גורם לנערים הללו להחליט שהם לא רוצים ללמוד כל היום גמרא? מהי נקודת המפנה שמוציאה אותם מהישיבות?

הרב בורודיאנסקי משיב: "יש הרבה טריגרים שגורמים להם להגיע לחשיבה. הקורונה הציפה המון בעיות, המון דילמות רוחניות, כל מיני פרות קדושות נשחטו.

"אם אני מסתכל על הקורונה זה לרוב לחץ כלכלי שקיים בבתים. הם מואסים בחיי עניות. גמרא במסכת עירובין אומרת שעניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו. הם לא יכולים לסבול את זה שאבא שלהם לא יכול לתת להם דברים בסיסים והם צריכים להשתגע על כל גרוש, ויותר מזה, אני רואה את הבוגרים שלי מפרנסים את ההורים שלהם. אני חושב שזה אחד הטריגרים החזקים כיום.

"בעבר, זה היה משבר מהישיבה, ועדיין יש את אלו שמחנך, רב או משגיח אמר להם מילה לא טובה או אלו שעברו תקיפות מיניות ויש לנו המון תלמידים מקהילות שהרבנים שלהן נתפסו על כל מיני סיפורים ובאותו רגע הם נשברו מהדת".

"נערים חרדים נושרים בגלל משבר מהישיבה, בגלל מחנך, רב או משגיח שאמר להם מילה לא טובה, בגלל תקיפות מיניות, או רב קהילה שסרח"

תמ"א 38

בני ואביחי הגיעו מעולמות זהים אך שונים ולשניהם מכנה משותף, הם הבינו שלימוד התורה היומיומי פחות מתאים להשקפת עולמם, ויחד עם זאת הם לא רצו לוותר על העולם הדתי הערכי ממנו הגיעו. מה ששניהם הופתעו לגלות בברקאי זה שיותר משהם מקבלים כלים מקצועיים לחיים, הם מקבלים כלים רוחניים שלא קיבלו בשנים הרבות בישיבה.

אביחי: "מה שראיתי בעולם החרדי זה דבר אחד – השקפה בצורה אחת, אמונה בצורה אחת. כששאלתי את המשגיח שלי בישיבה הקטנה שאלות באמונה הוא התרעם, 'מה אתה שואל שאלה כזו באמונה'? מה שסידר לי את הדברים מבחינת השקפה ואמונה היה שבברקאי ראיתי כביכול את אותן דמויות – לבושים בשחור לבן עם זקנים, כובע וחליפה אבל שם מדברים איתי בגובה העיניים. 'יש לך שאלות באמונה? אדרבה, תשאל', וגם נתנו לי כל כך הרבה אפשרויות – 70 פנים לתורה, לכל אחד מתאימה האמונה בצורה שונה.

"מה שקיבלתי בברקאי זו אמונה בהיבט מבחינה ליטאית, מבחינת חב"ד, מבחינת חיילים שמספרים סיפורי מורשת, אמונה וניסים, וגם מההיבט של הכיפות הסרוגות. המדריך שלי חובש כיפה סרוגה והאמונה שלו כל כך גבוהה, שאלתי אותו שאלות באמונה ועם עיניים נוצצות הוא הבהיר לי את הדברים בצורה נעימה ובגישה שונה ממה שראיתי וזה הכיוון שאני רוצה, לא כמו המקום ממנו באתי שבו לא שואלים שאלות".

הרב בורודואינסקי מצטרף לדבריו: "תלמיד שהיה נראה הכי בייניש – בן ישיבה עם כל ההווי הישיבתי, כשיושבים איתו לשיחה מגלים שיש לו שאלות אמונה קשות, הוא מתפלל אבל זה חלול, אין לו חיבור לתפילה, לשבת, לתפילין או ללימוד תורה. זה כמו תמ"א 38 – אנחנו לוקחים את הילדים האלה, כביכול באים רק לחזק אותם ולתת להם תעודת הנדסאי, אבל הרבה פעמים כמו הבניינים הישנים של תמ"א 38 שמתחילים לשפץ ומגלים פתאום שהיסודות של הבניין הם על הפנים ושהצנרת גרועה – זה מה שקורה אצלנו, פתאום מתגלה שצריך לבנות הכל מהתחלה ו-90 אחוז מהתלמידים עוברים תהליך.

"המטרה שלנו להשאיר אותם בסביבה הטבעית שלהם, חרדים כמו שהם ועם זאת לתת להם את 'חנוך לנער על פי דרכו', כל אחד לפי יכולתו בחיבור לסביבה שלו, ואני עובד על זה שגם בצבא ובכל מקום נשאיר אותם מחוברים כמה שיותר. אין מטרה לשנות אותם, אלא לייעל אותם".

אין לי כסף

בברקאי לומדים היום 150 תלמידים, 70 מתוכם בשנה א'. "יכלתי לקבל יותר פשוט אין לי מקום טכנית, במיוחד עם מגבלות הקורונה", חושף הרב בורודיאנסקי. אולי זה חלק מהתהליך שהחברה החרדית עוברת ואולי זו הקורונה ואולי זה גם וגם. יותר ויותר בחורים מבקשים להשאר חרדים אבל לא מעוניינים להגות בתורה יומם וליל. הם אינם נוער שוליים אלא נוער שעומד על דעתו ומבין בגיל צעיר לאן פניו מועדות.

על אף הביקוש ההולך וגובר, הח"כים החרדים לא ששים להעביר כספים לתמיכת מוסדות כמו ברקאי ותקציבים שאמורים להיות מוקצים עבור אותו הנוער נעצרים בשלב מוקדם מידי.

הרב בורודיאנסקי: "הדבר כואב. בחלק גדול מהישובים והמועצות שמתעסקים עם נוער חרדי הרבה תקציבים שמופנים לנוער נושר נעצרים אצל הנער ששינה את סוג הכיפה. שם זה לא טרום נשירה אלא ילד שקנה כיפה חדשה, או החליף את צבע המכנסיים. זה פשע לעצור שם את התקציב. הטרום נשירה זה לזהות את זה במקום כמו אצלי.

"לצערי, הח"כים החרדים מפנים את התקציבים לשם ולא למקומות כמו שלנו שמבחינתם זה מוקצה מחמת מיאוס. אם הכספים היו מגיעים באמת לנערים שצריכים כמו אלינו ולעוד מקומות הינו יכולים לפתח ז'אנר חדש של חרדים וממילא שיהיו לאותם נערים המון מסגרות ולא מספר מסגרות שאפשר לספור על כף היד. ישיבת ברקאי נמצאת תחת עמותת 'רוח הגולן' שלוקחים על עצמם את העול של הנוער החרדי אפילו שהם שייכים לציונות הדתית. אני גאה על זה ויש לי זכות שאני מוקף באנשים המדהימים האלה, אנשים שקנו את העולם הבא שלהם עם כל מה שהם עושים, ודאי עם המוסדות החרדים, אבל למה ליצמן וחבר מרעיו לא דואגים למוסדות שלנו? מישהו פה צריך להתעורר".

בני כיום משרת בקבע ביחידת מחשבים, אביחי בצבא, שניהם בתפקידי הנדסאי בכירים. קשה לנו להבין איך נער בגיל 17 לא יודע מתמטיקה או אנגלית ברמה הבסיסית, יחד עם זאת זה גורם לנו להעריץ את בני, אביחי וכל אותם אלו שלא פחדו לצאת מתוך החממה המוכרת, להציב מטרה מול העיניים ולהתמודד עם הקשיים המלווים את התהליך, כשמול עיניהם המטרה – לפרנס את משפחתם העתידית בצורה מכובדת.

תגובת חה"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה לדבריו של הרב בורודיאנסקי: "אין לי מושג על מה הוא (הרב בורודיאנסקי) מדבר, אין לי מושג על אילו תקציבים הוא מדבר ומי כן בתקציבים. כל הרשויות החרדיות וגם חה"כ החרדים מעבירים הרבה מאד כסף לכל הרבדים. מי שעוסק בנוער נושר יודע שיש שבעה רבדים בעניין הזה: יש מניעת נשירה, יש טרום נשירה, יש נוער שמתחיל לנשור וכך שבעה רבדים. אני עוסק בנושא מ-1998, זה היה התפקיד הראשון שלי בביתר, הקמתי 5 מערכות בנושא נשירה. יש נשירה, תהיה נשירה מחד ולא כל עמותה שמתיימרת לטפל בנשירה היא העמותה היחידה והדרך היחידה לטפל בנשירה. בנושא נשירה יש המון מרכיבים. בעיריית ירושלים מושקעים עשרות מליוני שקלים, אני בוגר עיריית ירושלים לנושא טיפול במניעת נשירה, טרום נשירה ונשירה ואותו דבר בכל העיריות החרדיות – בעיריית בני ברק, עיריית ביתר וכך בכל העיריות. יש אין ספור מסגרות ורק עכשיו היה תקציב של למעלה מ-30 מליון שח ממשרד הרווחה שחברי הכנסת החרדים בראשם סגן השר משולם נהרי דאגו שייצא מכרז למוסדות לנשירה. עם כל הכבוד למוסד פרטי כזה או אחר לא כל מוסד שלא זוכה במרכז או שלא נכלל בתקצוב הופך את זה לכך שחה"כ החרדים מתעלמים מנשירה.

"בשביל לסבר את האוזן, בשנתון חרדי מעל 20 אלף ילדים, 4-5 אחוז נושרים שזה כ-1,000 ילדים בשנה. להגיד שכל ילד מקבל יחס? לא. האם יש אינספור תקציבים בנושא הזה? כן. בכל עיר מושקע כסף גם אם יש נערים שפחות מטופלים וצריכים להיות מטופלים. אני מכיר 50 מסגרות שנגשו עכשיו למכרז של משרד הרווחה, מכרז שנסגר לפני שבועיים, שנכון, הן לא מלמדות בגרות, אבל הן פתרון לאלו שלא תורתם אומנותם והם יושבים כל היום כדי להחזיק אותם בקהילה. בשביל להציל ילד מנשירה הדרך הכי טובה זה לשמור אותו בתוך הקהילה שלו, זה גם נכון מבחינה נפשית.

"נעשה הרבה, צריך לעשות יותר. יש היום הרבה יותר מודעות, גם בגלל המספרים ההולכים וגדלים ובגלל שהשנתונים הולכים וגדלים. בעבר השנתון החרדי היה 12 אלף תלמידים והיום הוא עומד על 20 אלף תלמידים. ברור שארבעה אחוז מ-20 אלף גדול מארבעה אחוז מ-12 אלף ולכן יש מודעות יותר גדולה, נפתחות מסגרות חדשות וימשיכו להיפתח מסגרות חדשות. אני מקווה שלמדינת ישראל יהיה מספיק כסף לממן את כל המסגרות, אבל כרגע זה לא נראה כך ולכן רובן ממומנות על ידי גופים פרטיים גם חרדיים וגם לא חרדיים וצריך לעשות הכל על מנת להציל כל נפש מישראל"