עמית מן ואביה גנוט נרצחו באכזריות במתקפה הנוראית של חמאס ב-7 באוקטובר. שתיהן היו צעירות בנות 22 ומוכשרות מאוד, מלאות בתוכניות לעתיד, שכל חייהן היו לפניהן. האסון גדע את חייהן וחלומותיהן, אבל בני המשפחה החליטו להקים יוזמות הנצחה סמליות המייצגות את הכישרון האדיר שלהן ואת השאיפה המקצועית שלהן, בתקווה שהאור שלהן ימשיך לזרוח.
"עמית היא אחותי הקטנה ביותר מבין חמש אחיות", מספרת חביבה איציקזון מכרמיאל, אחותה הבכורה של עמית מן. "הייתי בכיתה י"ב כשהיא נולדה. אחיותיי ואני גידלנו וטיפחנו אותה, היא הייתה הנסיכה של הבית. מהרגע שנולדה – התאהבנו בה".
עמית מן בת ה-22 הייתה פרמדיקית בכיתת הכוננות של קיבוץ בארי, שנרצחה ב-7 באוקטובר במרפאת הקיבוץ, בעודה מטפלת בפצועים ומצילה חיים. בשנה וחצי האחרונות לחייה הייתה גרה שם במסגרת תפקידה, במקור היא מנתיבות.
"אחותי הקטנה הענקית"
כשהייתה בת 10, אבא של עמית חלה בסרטן, הוא היה חולה במשך כ-4 שנים וטופל במסגרת הוספיס בית – את כל הטיפולים הוא קיבל בבית. כילדה, לאורך שנות מחלתו, עמית הייתה רואה את הצוותים הרפואיים שבאים ומטפלים באביה ומקילים על הכאב שלו. "היא הייתה קוראת להם 'המלאכים בלבן'", נזכרת חביבה. "זה מה שגרם לה להבין שזה מה שהיא רוצה להיות כשתהיה גדולה. משם הגיע החיבור שלה לעולם הרפואה ולהציל חיים, לעזור לאנשים. כשהיא הייתה בת 14, אבא שלנו נפטר מהמחלה. זה היה מאוד-מאוד כואב לכולנו, הוא היה אבא מדהים ונוכח עבורנו. היא עשתה תפנית מילדה מאוד מפונקת ותלותית – לנערה עצמאית ובוגרת יותר. היא לקחה את הרצון להתעסק ברפואה כיעד".
עמית התמסרה למטרה באופן טוטלי – כבר בגיל 12 היא הייתה הולכת לספרייה העירונית, משאילה ספרים בתחום הרפואה, כל ספר בן 500 עמודים, ופשוט מעתיקה אותם בבית. היא גם הייתה מציירת בבית את מערכות גוף האדם לפרטי פרטים. בגיל 14 החלה להתנדב בתחנת מד"א בנתיבות. כל זמן פנוי שהיה לה היא הייתה בתחנה – לומדת, מתנדבת, מתמקצעת, מתלווה למקרים. כשהגיעה לגיל 17 עשתה עמית שירות לאומי, כי הייתה לה בעיה רפואית שמנעה ממנה להתגייס לצבא, אבל הייתה לה התלבטות באיזה כיוון לבחור.
"עמית הייתה מוכשרת מאוד. היא אהבה מאוד מוזיקה ולשיר – הייתה שרה בחדר, במקלחת. היא גם שיחקה בהצגות תיאטרון. היא התלבטה מאוד במשך תקופה אם להתמקד במסלול השירה והמשחק או בעולם הרפואה. היא התייעצה עם הרבה אנשים, ובסוף החליטה שרפואה היא השליחות שלה ויצאה לקורס פרמדיקים במסגרת השירות הלאומי. היא הייתה מאושרת שקיבלה את התואר 'פרמדיקית'. זה מקצוע לא פשוט בכלל, והיינו גאים בה מאוד. היא סיימה את הקורס בהצטיינות והחלה לשרת במד"א – הגיעה לאינספור מקרים, הצילה חיים של אנשים רבים – בתאונות דרכים, בפיגועים ובמקרים שונים. היא הייתה מאושרת שיכלה לסייע. הדבר שהכי אהבה היה ליילד נשים. היו מקרים של לידות בית, והיא הייתה קורנת מזה וכותבת לנו על זה בווטסאפ בהתלהבות.
ביקרנו במרפאה שבה נרצחה עמית, וזו הייתה קטסטרופה. אין 3 ס"מ רצופים ללא סימן ירי. אפוקליפסה
"בשנה וחצי לפני מותה היא קיבלה תפקיד להיות פרמדיקית כוננית של קיבוץ בארי. היא גם קיבלה תפקיד להיות מדריכה ראשית בקורס פרמדיקים במרחב הנגב באוני' בן-גוריון, והייתה המדריכה הראשית הכי צעירה בישראל. הערצתי אותה בחייה, קראתי לה 'אחותי הקטנה הענקית'. היא הייתה מלאה בכישרון. היא חיה בעוצמה – אהבה לחיות, לצחוק, לאכול, לשיר, לרקוד".
באותה שבת של 7 באוקטובר הייתה עמית כוננית בקיבוץ בארי. היא התעוררה בשל המטח הכבד של הרקטות ונכנסה לממ"ד. בשעה 7 ורבע בערך החלו להגיע אליה עדויות על פציעות, שיש חדירת מחבלים לקיבוץ ושצריך עזרה. מייד עלתה על מדי פרמדיקית, לקחה את התיק הרפואי ורצה למרפאת הקיבוץ כדי לטפל בפצועים.
"כשהגיעה למרפאה הייתה שם האחות נירית, ושני חברים של כיתת הכוננות – שחר ואיתן. עמית התקשרה למוקד מד"א לבקש חילוץ ועזרה לפצועים. למרות שטיפלה בהם, היכולות שלה שם היו מוגבלות ביחס לפציעות הירי. ענו לה במוקד שלא תגיע עזרה, שאין אפשרות לשלוח אמבולנסים כי האזור מוכרז כשטח מלחמה. הם הזעיקו רופא בשם דניאל, כי חלק מהפצועים סבלו מפציעות מורכבות מאוד. הם היו נצורים שם במשך 8 שעות בלי יכולת לצאת, כי הקיבוץ היה מלא במאות מחבלים. במשך כל היום עמית ומשפחתה היו בקשר בקבוצת הווטסאפ המשפחתית.
"היא כל הזמן עדכנה אותנו מה קורה אצלה", מתארת חביבה. "בשתיים בצהריים חברי כיתת הכוננות הצליחו להדוף את המחבלים שניסו כל הזמן לחדור למרפאה. הם הצליחו לחסל 10-12 מחבלים, עד שלכיתת הכוננות אזלה התחמושת. עמית עדכנה אותנו בזה ושהיא שומעת את המחבלים מחוץ למרפאה. היא אמרה לנו: 'בבקשה, תהיו חזקים אם משהו יקרה לי'.
"המחבלים אכן חדרו למרפאה עם המון המון נשק – רימונים, טילי RPG. ביקרנו אחר כך במרפאה, וזו הייתה קטסטרופה. אין 3 ס"מ רצופים ללא סימן ירי. אפוקליפסה. אומרים אם הקירות יכלו לדבר? הם בהחלט מדברים. המחבלים נכנסו ורצחו את הרופא דניאל, את שחר ואיתן מכיתת הכוננות, והם רצחו את עמית. הם ירו בה ברגליים. כשהחיילים שלנו מצאו את הגופה שלה, הם ראו פצעי ירי ברגליים וחוסם עורקים. מתברר שהיא עשתה לעצמה חוסם עורקים לרגל בניסיון לשרוד ולהיאחז בחיים. היו לה גם פצעי ירי בחזה ובראש – כלומר הם חזרו ל'סיים את העבודה'. בדרך נס הצליחה האחות לשרוד כי התחבאה, וגם להציל פצוע במצב אנוש. מייד כשהשתחרר מבית החולים הוא סיפר לנו שמעבר לטיפול הרפואי שהעניקה לו עמית, היא הייתה אנושית וחומלת. כבר לא היה לה איך לעזור מבחינה רפואית, אז היא הגישה לו מים, שמה לו דברים רכים מתחתיו שיהיה לו נוח (הוא שכב על הרצפה), שאלה אותו על המשפחה שלו, עודדה אותו. ממש הצילה לו את החיים, לא רק מבחינה רפואית. היא נשארה נאמנה לעצמה ולערכים שלה, גם בתופת ובאימה. במקום הכי חשוך, היא הייתה אור גדול. בדיעבד, גם גילינו שהמחבלים לא הגיעו לדירה שלה בקיבוץ והרכב שלה נותר שלם. כלומר, לו הייתה נשארת בממ"ד – היא הייתה היום בחיים".
"מנסים להגשים לה את החלום"
מאז שעמית נרצחה, הציבו בני משפחתה כמטרה להדהד את השם שלה בכל מקום ולדאוג שהאור שלה יזהר לנצח, ולכן הם עושים רבות כדי להנציח אותה. בין היתר הם ארגנו ביום ההולדת שלה, ב-6 בפברואר, ערב שרים לזכרה בנתיבות עם אומנים ולהקות שאהבה – היהודים, הפיל הכחול, דניאל סלומון ודנה עדיני, כנסיית השכל, הג'ירפות, איפה הילד וברי סחרוף. האומנים שרו שירים שעמית אהבה. "התשוקה שלה הייתה שירה, והשליחות שלה הייתה רפואה", מסבירה חביבה. "היא אף פעם לא ויתרה על השירה, גם באמבולנסים היא הייתה שרה כל הזמן. היא הייתה חוזרת ממקרה קשה של קביעת מוות – סוגרת את דלת החדר, ושרה שעתיים. החלום שלה היה לשיר, היא שמה אותו על 'הולד' כי היא התמקדה ברפואה, אבל היא חלמה לעמוד על במות ולהופיע מול קהל. אז אנחנו מנסים להגשים לה את החלום עד כמה שאפשר".
לא רק בני משפחתה עמלים על הנצחתה של עמית. הסיפור מעורר ההשראה של עמית נכנס ללבבות של רבים, ועשרות אנשים מבקשים להנציח אותה בכל מיני מיזמים, סמליים ולא סמליים. ניידות אמבולנס, ו-10 עמדות דפיברילטורים נקראו על שמה. יש גם חברה שמפתחת מכשיר לאיתור מוקדם של אירוע מוחי, שמתכוונת לקרוא למוצר שלהם על שמה.
יוזמה מרגשת ומצמררת נוספת היא עיבוד מחודש של השיר של כנסיית השכל, "שום דבר לא יפגע בי". זהו שיר שכתב קצין בשם ארז שטרק, שנפל באסון המסוקים ב-1997. בני המשפחה שלו מצאו את המילים האלה בדף בכיס הבגדים שלו, והלהקה הלחינה את השיר והוציאה אותו לאור. חלק מהמילים שלו הן "שום דבר לא יפגע בי, לא אישה, לא כדור מחבלים, שום דבר". התברר, שעמית צילמה סרטון שלה שרה אותו סמוך למותה. "שלחנו את הסרטון לחברי כנסיית השכל", מספרת חביבה. "הם כל כך התרגשו מהביצוע שלה, שהם החליטו לעשות כמו דואט איתה – לקחת את הקול שלה ואת הקול של הסולן שלהם וליצור עיבוד חדש. כל יוזמה כזאת מאוד מחזקת ומחבקת אותנו. היא נכנסה ללבבות של הרבה מאוד אנשים, וכל אחד רוצה להרגיש קרוב אליה, לגעת באור שלה".
חיבור בין עולמות
"כשאביה נולדה הייתי בצבא בסוף המסלול בקורס קצינים", מספר אלעד גנוט, אבא של אביה, שנרצחה במסיבת הטבע ברעים ב-7 באוקטובר במתקפה האכזרית של חמאס. "היא הייתה מאוד-מאוד עצמאית מגיל קטן, יודעת מה היא רוצה, סקרנית, חופשייה בדעתה ובדרכה. גם את מסלול חייה היא סללה בעקשנות ובנחישות, מתוך חיבור פנימי ואמיתי לערכים שהאמינה בהם ולאמונה שלה. הייתה לה יכולת לחבר בין עולמות בצורה מיוחדת, להצליח בלימודים ולשמור על הקשרים החברתיים שלה, על החוויות ועל זמן עם המשפחה. היא הצליחה לשלב הכל לבד, בשתי ידיים. לפעמים ביקשנו ממנה להפחית ולהוריד את הרגל מהגז, כדי שלא תהיה לחוצה".
חינוך הילדים מצריך לפתוח את היד ולהיות גמיש, ולהשלים עם מסע מיוחד של כל ילד בדרך שלו
אביה בת ה-22 וחצי מיישוב צופים חזרה מטיול בדרום אמריקה חודשיים וחצי לפני האסון. היא טיילה שם 7 חודשים והייתה אמורה לטייל שם עוד חודשיים, אך העדיפה להקדים את חזרתה כדי להיות עם אחותה אניעם לפני שתטוס לשליחות בבוסטון. אביה תכננה לטוס לארה"ב שבועיים אחרי מסיבת הנובה, כבר היו לה יעד וכרטיס טיסה. היא רצתה לעבוד שם בעגלות קפה.
"לפני יותר משנה חשבתי להקים עגלת קפה, והצעתי את זה לאביה", מספר אלעד. "אביה באה מתחום הקולינריה-המסעדנות. היא הבינה מאוד בנושא. היא הייתה מלצרית בג'פאניקה, אחרי זה מארחת ואחמ"שית, יותר מאוחר עבדה במלון 'בראשית', ואחר כך הייתה מנהלת פס, תפקיד אחראי מאוד, ועבדה גם בבר בהרצליה. היא הבינה את השפה. ידעתי שאם היא תיכנס לזה, זה יצליח – היא הביאה איתה ידע, ניסיון, אנרגיה טובה, יסודיות, טאץ' נכון, ידעה לחבר אנשים. היא שמחה על הרעיון".
למרבה הצער, אלעד לא הספיק להקים את העגלה יחד עם בתו, אך הרעיון עלה בו שוב כחודש לאחר מותה. "ראינו שהצבא מאוד עוטף את החיילים, כולם דואגים לחיילים. אמרתי לאשתי שאני מאמין שגם לנשים בבית שיושבות בבית עם הילדים, זו התמודדות מטורפת. צריך לעודד את העורף ולהביע הערכה, מתוך תפיסה שעורף חזק שומר על חזית חזקה. הרי אם החייל שומע שהבית שלו קורס – זה משפיע על מצב הרוח שלו ועל הלחימה שלו. החלטנו לשלב בין רעיון העגלה, שכבר עמדה על הפרק, לבין אירועי נתינה לעורף. קראנו לעגלה 'אביולה' על שמה. עגלה עם קפה, מאפים ופינוקים".
לאחר האסון תושבי יישוב צופים עטפו את בני משפחת גנוט בצורה חמה כל כך, שהם החליטו לקיים את אירוע הנתינה הראשון עם העגלה ביישובם כדי להכיר תודה. הוקמו גם דוכנים לילדים כדי לפרגן גם להם וכדי שתהיה להם תעסוקה. האירוע היה מוצלח, ובני המשפחה קיבלו תגובות טובות מאוד, ולכן הם החליטו להמשיך ולהפיק עוד אירועי נתינה ביישובים אחרים, בעיקר בשומרון. "זה עבר מפה לאוזן של רכזות הקהילה", מסביר אלעד. "המטרה הייתה להגיע ליישובים שאין בהם את הפריווילגיה לצאת לבית קפה. היה לנו שיתוף פעולה גם עם הצבא. כבר היינו ב-10 מקומות בערך – אלוני שילה, חוות גלעד, מלאכי השלום, סלעית, צור יגאל, קרני שומרון. אנחנו גם מקווים להתרחב, עם עגלה גדולה ומגישה יותר, שתגיש יותר פינוקים".
כאמור, התגובות על "אביולה" היו מפרגנות מאוד. "אנשים שמחים מזה, בכלל המפגש טוב לאנשים – הם שואבים כוחות אחד מהשני ומקבלים הפוגה מהמצב הקשה. יש תחושה טובה של ביחד, של פרגון, של להרים את הראש", הוא אומר.
סללה דרך חדשה
אלעד מבקש להתייחס לפן הדתי, ואומר שבבחירתה האישית של אביה היא תרמה לאהבה ולחיבור בין מגזרים ובין עולמות שונים. "היא ידעה לחבר בין העולם האמוני-הדתי שלה, שהיה שונה מהעולם שגדלה בו, לבין מפגשים משפחתיים וארוחות שבת. גם בחו"ל, כשהרגישה שלא מכבדים את מעמד השבת, את התכנים של שבת, זה צבט לה. היא אהבה לשיר את שירי שבת ולהיות חלק מהוויי, לנכוח בקידוש. היא ידעה לכבד את הערכים ואת המסגרת היהודית, היא שמרה עליהם בדרכה. היא לא בעטה בהם, אלא סללה דרך חדשה".
בעניין הזה אלעד מבקש שכהורים עלינו לשמש מודל לחיקוי ולהנחיל את הערכים שאנו מאמינים בהם, אבל לאפשר לילדים לסלול כיוון משלהם. "כהורים מטרתנו לתת דוגמה אישית, להעניק ערכים ואת הדרך שבהם אנו מאמינים, אבל לתת להם לצמוח ולהצמיח ענפים ודרך משלהם. חברות של אביה תמיד היו בנות בית אצלנו, אך לא הכרנו לעומק עד האסון. אלה אנשים טובים מלאי אהבה ורצון לחיות את החיים בדרכם. אנחנו מכירים מחדש בעובדה הזאת, וגאים שאביה הייתה חלק מזה. שואלים אותנו לא פעם: 'ידעתם שאביה הייתה במסיבת הטבע?', ואנחנו עונים: כן, ידענו. כבר מגיל 13 אביה התחילה לשאול שאלות והעלתה דילמות ומורכבויות, והיא סללה את דרכה. גם בבית הייתה חופשייה בחדרה לעשות מה שהיא מוצאת לנכון. מאז המקרה המסר הוא שאנחנו צריכים רק לאהוב. גם על כוסות הקפה של העגלה 'אביולה' כתוב 'רק אהבה' עם לב. היא אהבה את האדם כפי שהוא, בלי קטלוגים, סקטורים ותוויות. חינוך הילדים מצריך לפתוח את היד ולהיות גמיש, ולהשלים עם מסע מיוחד של כל ילד בדרך שלו".
לסיום, שניכם מגיעים ממשפחות בעלות זיקה לדת ולמסורת. אתם חווים משבר באמונה בעקבות האסון?
חביבה: "לכל אחד יש את התחושות שלו בעניין. בגדול כולנו מאמינים שבאיזשהו אופן עמית איתנו, רואה אותנו, שהיא במקום טוב. אמי ואחותי מאמינות שהיא בגן עדן, שהיא במקום של הצדיקים הגדולים, היא הצילה חיים של אנשים. אדם המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. עולות הרבה שאלות אמוניות – איך? למה? איפה אתה? אבל הן מאמינות שזה נשגב מבינתנו".
אלעד:" באופן אישי החיבור שלי לקב"ה התחזק יותר. אני מבין שאירע משהו גדול פי כמה מידות ביכולת שלנו להבין את החושך הזה, את ליקוי המאורות הזה. אני רואה בזה יד ה', חלק מתהליך מסוים. אני לא רוצה להשלים, אני לא מעכל את זה, אבל אולי אני מוצא מעט נחמה בזה שהאסון קרה כזעזוע לאומי, חלק ממשהו הרבה יותר גדול שמתרחש בעם, בעולם ובינינו. אני לא רוצה שזה יהיה לחינם. המטרה של העגלה היא לרומם את הרוח, שהרוח שלנו לא תישבר, כי בזה ניצחוננו".