פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשיות הציווי על בניית משכן מהוות אתגר – פרשני והגותי – לכל לומד תורה. לצד התהייה על מבנהו המדויק של כלי זה או אחר מכלי המשכן, על זיהויו של חומר המשמש במעשה המשכן (כגון זיהוי טיבן המדויק של אבני החושן, "פטדה וברקת, נפך ושבו", או טיבו המדויק של האפוד, והוא "מעשה ארג כפי תחרא", מונחים שפרשנים בכל הדורות ניסו לפענח את טיבם ולהציע להם פשר ראוי לשמו) עולות לא אחת שאלות מהותיות.
כך, בדבר עצם הצורך בפירוט כה רב של מידות וחומרים, עד לפרטים הקטנים ביותר, וכל זאת במשכן נייד, שלא נועד אלא לשעה, לא לדורות. כך גם לעניין חובת העשייה באופן מדויק שאינו מותיר מרחב רב לדמיונו ולכושר יצירתו של העושה במלאכה.
בתוך שלל הפרטים ה'טכניים', נחבאות לא אחת הוראות שהיו לתורות שלמות, הרבה מעבר ל'הוראת שעה'. כך, למשל, הציווי על הקרבת שני כבשים בכל יום תמיד, "את הכבש האחד תעשה בבוקר… ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", נהג להזכיר פעמים הרבה את דברי המהר"ל בעניין זה. בספרו "נתיבות עולם" (נתיב אהבת הרע), מביא המהר"ל מפראג את הברייתא המפורסמת ממדרש תנאים: "ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול מזה".
אכן, המהר"ל אינו מסתפק במדרש זה אלא מוסיף עליו מדרש נוסף בשם פירוש "הכותב" בהקדמתו לספר "עין יעקב": "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן".
קודם שפונים לעשיית מעשים גדולים מעוררי השראה, יש לשמור על הטוב הקיים: יציבות, קביעות, רצף
וכאן הבן שואל: מה עניין כבשים לכלל הגדול שבתורה? וכיצד עומד פסוק שגרתי זה, לצד ערכי יסוד כה גדולים כגון "ואהבת לרעך כמוך' ולא עוד אלא ש"הלכה כמותו"? מסביר המהר"ל: אדם שעובד את ה' בתמידות, מוכיח שהוא 'עבד', עבד השם. יציבות וקביעות הם כלל גדול בתורת החינוך היהודי. כבש אחד בבוקר, כבש אחד בין הערביים. תמידין כסדרן.
אם כלל זה נכון בימי שגרה, נכון הוא פי כמה בימים אלה, ימי מלחמה, של כאב וסבל, צער ודאגה, ימי בוקה, מבוקה ומבולקה. בימים אלה עומד האדם ותוהה לא אחת: מה צריכה להיות התנהגותנו בימים אלה? מה אנו, אנשים פשוטים, יכולים וצריכים לעשות?
והתשובה: "את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". לפני הכל, קודם שפונים לעשיית מעשים גדולים ונאצלים, מעוררי השראה, יש לשמור על הטוב הקיים. יציבות, קביעות, רצף. זהו כלל גדול בתורה. על אף כל מה שקורה מסביב יש לשמר את הסדר הבסיסי. קודם תמידין כסדרן, ורק לאחר מכן "מוספין כהלכתן".
פסוק נוסף, הנושא עמו מסר חשוב וראשון במעלה, מצוי בסופה של הפרשה. לאחר הציווי הבסיסי על בניית מזבח עצי השיטים, מזבח הזהב, והקטרת הקטורת עליו (שגם בעניינו מצווה אהרן להקטיר עליו בכל יום קטורת של שחר וקטורת של בין הערביים), מזהיר הכתוב (ל, ט): "לא תעלו עליו קטורת זרה!".
בתוך ההתלהבות על עשיית המשכן, מתוך השמחה במלאכת הקודש, עשויה לצוץ לא אחת גם "אש זרה", שמקומה לא יכירנה בעולמה של תורה.
ההיסטוריה מלמדת, שערכים שונים שהם בבחינת "אש זרה" – ערכים של קנאות וביזוי כבוד האדם, אלימות ופנאטיות שלא במקומן – מוצאים לא אחת את דרכם אל ליבת העשייה. "קטורת זרה" זו מאיימת לכלות, להרוס ולשרוף את ערכי היסוד היהודיים.
צירוף זה, של "קטורת זרה", מהדהד כמאליו את אותה "אש זרה" שהקריבו נדב ואביהוא ובעוונה נגזר דינם לכליה (ויקרא י, א).
אכן, יש הפרש והבדל גדול בין השניים. בעוד שאש ניכרת למרחוק, וחומה הלוהט והשורף עשוי להזהיר את המתקרב אליה מבעוד מועד, הקטורת סמויה לרוב מן העין, "רואה ואינה נראית". מלבד עשן דקיק העולה ומיתמר הימנה, אין היא נראית, לא בעין ולא לעין. למרות זאת, ואולי בשל זאת, סוד קסמה וריחה הטוב עשויים להיות משכרים ולשבות את לב האדם. לכן סכנתה גדולה יותר.
עוצמתה של הלכה זו, האוסרת על "קטורת זרה", באה לביטוי גם בהלכה שנשנתה במשנת חכמים – ונאמרת על ידי אדם מישראל בכל יום תמיד – ולפיה "אם חיסר אחד מכל סממניה – חייב מיתה!".
אכן, לא רק חיסור אחד הסממנים, אלא גם הוספה עליהם – אפילו בקמצוץ סממן, או ב"קורטוב של דבש" – פסול מכל וכל.
עיון בפרשנות שניתנה למונח "קטורת זרה" מגלה את התחבטותם של פרשני המקרא, ראשונים כאחרונים, בטיבה המדויק. כך, למשל, אונקלוס, כדרכו, מתרגם פסוק זה כצורתו, "בוסמין נוכראין", קטורת זרה.
לעומתו, בעל "תרגום ירושלמי" מוסיף מילה אחת: "בּוּסְמִין דְעַמְמִין נוּכְרָאִין", קטורת של "עמים זרים".
מקצת התרגומים, הלא יהודיים, מתרגמים "קטורת זרה" כ"קטורת של חולין" או כ"קטורת שאינה קדושה". ברם, עיון בדברי הפרשנים המסורתיים מלמדים שפירוש זה זר למסורת היהודית.
בעולמה של תורה, גם קטורת "קדושה" עשויה להיות "זרה" ופסולה אם לא נצטווינו עליה. וכך, למשל, מדגיש רש"י, בעקבות חז"ל: "שום קטורת של נדבה – כולן זרות לו חוץ מזו", הווי אומר: גם קטורת מעולה ומשובחת, שמובאת בקדושה ובטהרה ב"נדבה", מתוך נדבת ליבו הטוב של האדם, המבקש להוסיף על מה שנצטווה עליו, והכל מתוך כוונה טובה ורצון כֵּן, פסולה היא ו"זרה" היא לחלוטין באשר לא נצטווינו עליה.
