אינטואיציה שיפוטית

פרשת השבוע מקדישה מקום נכבד למדים הייחודיים של הכהנים – בגדי הכהונה. בפשטות תכליתם של מדי הכהונה נועדו כדי ליתן מעמד של כבוד לכהנים, כפי שמשיע לנו הכתוב בעצמו: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ… לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". יחד עם זאת ולצד מקרא מפורש זה, חז"ל דורשים תכלית נוספת כל בגד מכפר על חטא בעם ישראל. לא כאן המקום להאריך בבגדים כולם אולם אחד מבגדי הקודש הוא "החושן", ועליו כתוב: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ… וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן… וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ".

מפסוקים אלו עולים, בין היתר, שני דברים. הראשון: שהחושן היה מונח "על לב אהרן". והשני: שהמילה "משפט" נסמכת למילה "חושן", והכתוב קורא לו "חשן המשפט".

בהבנת המילה "משפט" נחלקו הפרשנים. רס"ג בפירושו על אתר מבאר אותה במשמעות של "תכנון". מנגד, פרשנים רבים העניקו לה את מובנה הקלאסי, המוסב אל מערכת השיפוט. פרשנים אלו הלכו בעקבות חז"ל, אשר דרשו את תכלית החושן באומרם: ה"חושן מכפר על הדינין". לשיטת רש"י והמהרש"א, תפקידו של חושן המשפט לכפר על כל אותם עיוותי הדין שהוליד המשפט. ומה מקומו של הלב במערכת המשפט? ואם תאמר שעל הדיין לעשות שימוש בליבו כדי להכריע במשפט, כאשר ניצבים בפניו נידונים שהאחד חלש והאחר חזק, על כך יש להשיב, שעל הדיין חלים כללים רבים המבקשים להרחיקו ממצבים כאלו, כמו למשל: לא להטות משפט, "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ"; "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט… בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ"; "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט", וכן: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

העוקב אחר מלאכת השיפוט אינו יכול שלא לגלות מקרים בהם פעולת בית המשפט משוללת הסבר רציונלי, או כפי שמנסח לנו זאת השופט לוין: "מתקיימים בבית המשפט אירועים שבהם שופט פועל בדרך מסוימת, שקשה למצוא לה הסברים לוגיים". יכול ואירועים אלו הם 'הלב' שהמקרא מכוון להם.

אם נבקש לתרגם את המושג "לב" וליצוק לתוכו משמעות, הרי שאחת המשמעויות שניתן לפרש באומרנו לב במובחן משכל, הרי שבמונחים עדכניים ניתן לכנות לב – כאינטואיציה.

אינטואיציה, הינה דבר שמרבים לדבר עליו, והפרשנות הרווחת למושג זה מוסבת על היכולת האנושית להסיק מסקנות שלא בדרך רציונאלית. במילים אחרות, להבדיל מהחקירה הרציונאלית המבוססת על עקרונות ברורים ומוגדרים, האינטואיציה מושתת על משתנים רבים, כדוגמת ניסיון החיים, ידע רחב, יש הרואים בה כיכולת הבסיסית של התבונה להבין את פשרה של המציאות. לעיתים האינטואיציה מצויה אצל כל אדם, ואין אדם שאינו עושה שימוש ביכולת זו כדי לקבל החלטות שונות במהלך חייו, יכול וחלקן יתבררו בהמשך כמוטעות, ויכול והאינטואיציה לא תהלום את ההנחה הבסיסית, אולם בכם היא אינה שונה מהתבונה שגם היא יכולה לטעות, התבונה המושתת על אמיתות חברתיות, ומוסכמות ידועות, יכול ותוקפן יפה יהיה לשעתן בלבד כך שההחלטה על סמך התבונה כוחה יהא יפה אך לשעתה. יתרה מזו ההקפדה על פעולה תבונית בלבד יכולה להוביל לתוצאות הרסניות, שהשכל האנושי יתקשה להצדיקן גם בשעתן, ובכל זאת תבונה תמלא אותה.

יש המזהים את האינטואיציה עם השכל הישר, השופט חשין מכנה אותו "האיש הקטן שבתוכי, אותו אישון מצפון השוכן בליבי…הוא הורה לי את הדרך, הוא עודדני בדרכי". הראי"ה קוק, על השכל הישר כותב: "השכל הישר הוא יסוד הכל, הרגשת הטוב והאמת בבינה פנימית בלתי מתעוותת על ידי שום נטייה בעולם".

כדי להבין מה מקומו של האינטואיציה במשפט, אבקש לעשות דרך אגדה תלמודית, באמצעותה ננסה להבין מה מקומה של האינטואיציה בהליך השיפוטי וכיצד נכון להפעילה. אחד הדמויות התלמודיות המוכרות בתלמוד נקרא מר זוטרא. מר זוטרא מכונה בתלמוד בתואר 'חסיד', והוא אמורא בבלי. במקום אחר בתלמוד אנו מוצאים על הנהגותיו של מר זוטרא שהקנו לוט את התואר 'חסיד' בין היתר משום שבכל יום לפני שהיה הולך לישון הוא היה מוחל לכל מי שציער אותו במהלך אותו היום. ובתלמוד הירושלמי אנו מוצאים שהיה עסוק בתפילות ותעניות על אחרים.

ולמה הזכרנו את מר זוטרא, משום אירוע שמתואר לנו בתלמוד הבבלי. וכך מתאר לנו התלמוד.

"מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא, חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה. אמר: היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה. כפתיה ואודי. בתרגום:  מר זוטרא חסידא, נגנב לו כוס מכסף שהיה שייך לבעל האכסניה. ראה מר זוטרא את אחד האורחים מנגב ידיו במגבת שאינה שלו, ואמר אותו אחד שלא אכפת לו ממון חברו, הוא הגנב. הלכו כפתו את אותו אחד והוא הודה בגניה.

סיפור קצר שפותח בתיאור עובדתי תמציתי. המסתכם בעובדה שבמקום בו התארח מר זוטרא אחד מהאורחים גנב לבעל האכסניא כוס מכסף. ר' הירש צבי חיות, המהר"ץ חיות, מפרשני התלמוד, גליציה המאה ה-19, מניח שהיכולת של מר זוטרא לעשות דין נבעה מעצם האפשרות שאין מדובר בחפץ שהוא שלו, אחרת הוא לא היה רשאי לדון בעניין הנוגע לו אישית, ולכן תפקידו באירוע היה 'שופט'.

במציאות כזו נוטל רב זוטרא, כדיין מנסה לברר את אשר אירע, ואז ממשיכה התלמוד ומספר לנו שתוך כדי ניסיון להבין מה מתרחש, שם לב מר זוטרא לאחד מהאורחים שניגב את ידיו במגבת שאינה שלו. כאשר סיטואציה זו נקלטת בעיניו של מר זוטרא הוא פוסק – זה 'הגנב' בנימוק לפסיקתו הוא קובע כי קביעתו מושתת על העובדה שעצם העובדה שאדם המנצל את רכושו של חבירו מבלי לקבל ממנו רשות, גם אם מדובר באירוע קל של שימוש במגבת, כנראה מבחינת אותו אדם אין לו כל ערך לרכוש של חבירו, ולא אכפת לו להנות מהרכוש של אדם אחר, הוא בהכרח הגנב. לאחר קביעה זו הלכו האנשים שהיו שם והכריחו את אותו אדם להודות ולספר מה היה, ואותו אדם אכן נשבר ומודה בגניבה.

סיפור תלמודי קצר זה, יש בו כדי ללמד פרק חשוב באינטואיציה שיפוטית. מדרכו של מר זוטרא ניתן ללמוד שלאינטואיציה יש משקל ואכן ניתן לעשות בה שימוש, אולם אינטואיציה בלבד אינה מספיקה ומר זוטרא מצליח להוציא את ההודאה מאותו חשוד. אם ננסח את דרכו של מר זוטרא הרי שהשימוש בהכרעה אינטואיטיבית אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, ויש להכפיפה גם למסגרת תבונית – רציונאלית.

גישתו השיפוטית של מר זוטרא בה יש לשלב בין האינטואיציה לבין הרציונל אנו מוצאים גם בגישתו של השופט שלמה לוין, בספרו 'להיות שופט' כאשר הוא עוסק בסוגייה של אינטואיציה במשפט, הוא כותב: "האם יש מקום לאינטואיציה בתחום קבלת החלטות על ידי בית המשפט? לדעתי אין ספק בכך, ובלבד שמדובר באינטואיציה ולא בניחוש בלבד, שאינטואיציה לא תהיה המכשיר היחיד בדרך לקבלת ההחלטה, ושנקודת המוצא האינטואיטיבית תהיה כפופה , ככל שהדבר אפשרי לביקורת רציונאלית".

בניסיון לשרטט מהו צדק, כותבת השופט דפנה ברק ארז: "הצדק שאותו נדרשים לעשות שופטים הוא, כמובן, צדק במסגרת המשפט. זהו צדק המבקש לשלב בין כל אלה – להיות מיוסד על עקרונות סדורים, ועם זאת לא להיות מנותק מן החיים עצמם". על דמותו של השופט בעשותו משפט כותב השופט חשין: "שופט ניחן הוא עצמו, בניסיון חיים, בהיגיון, בשכל ישר בתבונת האדם, ואלה כולם הם ועקרונות יסוד במשפט – הינם מרכיבים חיוניים במוסד זה הקרוי בית משפט; והם חלק מן החומרה של בית המשפט".

צא ולמד כי מלאכת השפיטה אינה יכולה להיות ניזונה אך מהתבונה, והיא אינה יכולה להיות מושתת על האינטואיציה, הנכון הוא למזג בין שני אלו, שופט יצא ידי חובה אם ידע לעשות שימוש בשני כלים אלו בתבונה, זהו אולי תורף תפילתו של שלמה המלך שביקש: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע".