ד"ר עמוס בר דעעמוס בר דע
הפסוק האחרון של פרשת תצווה הסמוך לתחילת פרשת כי תשא עוסק בעשיית מזבח-הקטורת ונתינת דם הכיפורים ביום הכיפורים: "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַה'" (שמ' ל:י). הפרשה פותחת בעניין "מחצית השקל", המכונה "שקל-הקֹדש", וכוללת בתוכה את סיום וסיכום מלאכת המשכן וכליו בעשיית הכיור, משיחת המשכן ב"שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ… וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ" (ל:כה-לג), ולאחר מכן, קידוש אהרון ובניו לעבודת הקודש – "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי" (ל:ל). בהמשך הפרשה מופיע עניין השבת: "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הוא" (לא:יד).
דומה כי פרשתנו עמוסה באחד המושגים החשובים ביהדות – הקדושה. ביריעה קצרה זו אנסה לעמוד על ההבדל הדק שבין מושג הקדושה התורני, הקשור למעמד האדם לפני אלוקיו המתבטא באיסורים וחיובים המוטלים על האדם, אותו אכנה "קדושה שבגברא", לבין קדושה דבעלמא, זו שרוב דתות העולם מתייחסות אליה, שאינה תלויה באדם כלל, אלא טבועה בדבר עצמו, קדושה זו אכנה "קדושה שבחפצא".
שתי מחלקות גדולות של מושג הקדושה נכללות בפרשת כי-תשא: "קדושת זמן", (שבת ומועדים) ו"קדושת מקום" (א"י, ירושלים, משכן ובית המקדש) – שהם מהווים את מושגי החלל והזמן של התורה וההלכה. קדושת הזמן מוגדרת על-ידי חיובים ואיסורים המוטלים על האדם בנקודות על ציר הזמן, וקדושת המקום מוגדרת על-ידי חיובים ואיסורים המוטלים על האדם במקום מסוים במרחב.
"קדושה שבחפצא" של עגל הזהב – "אלה אלהיך ישראל" (שמ' לד:ד, ח) מצביעה על אלוהות שהיא בחפץ עצמו, ואינה תלויה באדם, ולכן הנתפסים לקדושה זו יכולים להתפרק מכל חובה, לחולל ולצחק "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (לב:ו). "וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה, קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (לב:יח), וכדברי אונקלוס (שם): "קל דמחיכין אנא שמע". וכן אומר הירושלמי במסכת תענית (פ"ד ה"ה) "מהו קול ענות? קול עבודת כוכבים".
מול "אלה אלהיך ישראל" של ייחוס "קדושה שבחפצא" (אימננטית) לעגל הזהב, דבר שהוא בבחינת "עבודה זרה", עומד מעשה שבירתם של לוחות הברית הראשונים בידי משה. על הלוחות הראשונים נאמר (שמ' לב:טז): "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא" (לעומת הלוחות השניים שהוכנו על-פי הציווי "פסָל לך שני לֻחֹת אבנים"). חפץ שכל כולו שמימי, "מעשה א-להים", שלכאורה "קדושת החפצא" שבו אין נעלה ממנה, מושמד בכוונת מכוון, כאשר אין בו קדושת גברא, ככתוב: "וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם, וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דב' ט:יז). השבירה של לוחות הברית לעיני ישראל מגלמת בתוכה את תמצית התורה כולה, המלחמה בעבודה זרה והמלכת הקב"ה שרק עליו אפשר להחיל קדושה מהותית בלתי משתנה; רק הוא "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (יש' ו:ג).
על הפסוק האחרון של התורה, "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דב' לד:יב), אומר המדרש בספרי: "ר' אליעזר אומר לעיני כל ישראל – זה שבירת הלוחות, מאי טעמא? נאמר להלן ואשברם לעינכם ונאמר כאן לעיני כל ישראל". על הפסוק האחרון מביא רש"י את הדברים במסכת שבת דף פז ע"א: "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעינכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר שִבּרת' (שמ' לד:א), יישר כוחך ששברת". מכאן שחפץ, גם אם הוא א-לוהי, וכל שכן כל דבר אחר במציאות, אינו יכול להיות בעל ערך של קדושה כאשר אינו חלק מעבודת ה'. תלות הקדושה בעבודת ה', במעמד האדם לפני אלוקיו, עומדת במרכזה של פרשת כי-תשא, יחד עם מלחמה נוקבת בעבודה זרה, זו הרואה בקדושת החפץ קדושה לעצמה, שאינה מחייבת את האדם. התייחסות למקום כקדוש ללא קבלת עול תורה ומצוות הקשורים לאותו מקום היא בגדר עבודה זרה ממש.
(כי תשא תשע)
