מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 99 מיכאל מיכאלי, אחרון תלמידי המחזור הראשון של ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה.
פטירתו של מיכאלי, הנמנה עם המחזור המייסד של דור הכיפות הסרוגות, מהווה הזדמנות לשוב אל ימי הולדתה של הישיבה בכפר הרא"ה שהייתה למיתוס ולאגדה, דווקא על רקע הימים הקשים האלה, שבהם דור הכיפות הסרוגות עובר חלוץ לפני המחנה במלחמת הקיום האכזרית שנכפתה עלינו, בנושאו את מורשת הישיבה.
הרב משה צבי נריה שהצטרף לבני עקיבא בשנת תר"ץ מצא נוער דתי שעולם הישיבות היה ממנו והלאה, אך הוא לא הפסיק לחלום על ישיבה לבני עקיבא.
בסוף אדר תרצ"ט התקיים בכפר הרא"ה סמינריון של בני עקיבא, ובו עסקו בבירור הייעוד הדתי של התנועה. ראשי הציונות הדתית של אז קראו "להעמיק בתנועה בלימוד התורה" ולהקים ישיבה שתכשיר בני תורה לקראת יציאתם להגשמה כדי "ליצור אווירה תורנית בהתיישבות הדתית". לב החניכים נשבה לרעיון, ובעקבות הסמינריון קמו בסניפי בני עקיבא חוגים תורניים שהקדישו עיתים לתורה ולתפילה בציבור.
קל מאוד לומר היום, אחרי 84 שנים, שהם עשו היסטוריה אך מסתבר שהנערים הללו היו מודעים למהפכה שהם עושים, חשו את משק כנפי ההיסטוריה וכתבו ביומנם: "באותו הערב הראשון קם הדבר ויהי! יחד ייסדנו את היסוד, את הדרך לעתיד!".
בקיץ תרצ"ט התכנסו חברי "החוגים" למחנה קיץ בכפר הרא"ה כהכנה לקראת הקמת ישיבה. בסדר היום של המחנה צוירו למעשה קווי המתאר של סדר יומה של הישיבה העתידה לקום. המחנה כלל עבודה בשדותיהם של חברי המושב בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות אחר הצהרים המאוחרות, שיעור בתלמוד מפי הרב שאול ישראלי, שהיה רבו של הכפר, בשעות לפני הצהרים, ולימודי מחשבה ומוסר בשעות אחר הצהריים. המשתתפים במחנה פעלו בתנאים חלוציים קשים ביותר. יומן שכתבו הנערים בימי המחנה מצביע על תחושות אליטיסטיות ועל תחושות אחריות ושליחות, על התמודדויות עם אתגרים רוחניים וחברתיים שהציבו לעצמם, על ניסיון לברר לעצמם את מהותה של הדתיות שהם מבקשים, על עומקו של המעבר מהדתיות העירונית הפושרת לעולם ישיבתי, ועל עומקו של השינוי שתחולל מאוחר יותר ישיבת בני עקיבא.
ללא גינוני טקס וללא דברי פתיחה רשמיים, נכנסו החברים לבית הכנסת והחלו ללמוד
בחול המועד סוכות ת"ש החליטה ההנהלה הארצית להקים את הישיבה, וביום שני י' בחשוון ת"ש קמה הישיבה.
ואלה התלמידים שהתייצבו בישיבה ביום פתיחתה, שסביבם נרקמה אגדת השלושה עשר: יוסף באב"ד (גולדשמיט), משה בן צבי, יהודה בריטביץ, יוסף הוברמן, יגאל ימיני, אריה כץ, יצחק לב, אלכסנדר לחר-הלוי, יצחק פינגר, יצחק פישברג, אברהם קופמן, נתנאל קצבורג, יהושע שפירא.
האיש שלא הפסיק לחלום את חלום הישיבה, שקיבל על עצמו להתייצב בישיבה ולהישאר בה, להכינה, לארגנה, לנהלה ולקבוע את אופייה ודרכה, הרב משה צבי נריה, הקדים לבוא וקיבל את פני הבאים ליד צריף בית הכנסת. ללא גינוני טקס וללא דברי פתיחה רשמיים, נכנסו החברים לבית הכנסת והחלו ללמוד בדף ח' במסכת ביצה, הדף בו סיימו את לימודיהם במחנה החוגים.
במהלך חודשי החורף הגיעו עוד מספר תלמידים, ובהם מיכאל מיכאלי שהלך השבוע לעולמו, שהיה כנראה הראשון להצטרף אל שלושה עשר הראשונים.
הרב נריה הציג את הישיבה כ"הכנה לרעיון חברתי מקיף. וזה מעשה הישיבה: מקשה היא. עיקרה לתורה ונופה לחברת תורה".
לימים תיאר הרב נריה את אופייה המיוחד של הישיבה: "בישיבתנו נתמזג כל הטוב והיפה והרענן בתנועת הנוער, עם כל המוצק והישן שבישיבות הוותיקות. ומכיוון שהזיקה לתנועת הנוער והישיבה הייתה כנה, נוצרה מזיגה אורגנית וטבעית. ואותה הטבעיות של הנוער שצמח בארץ עם כל הערכים של האהבה למולדת, כיבוש השממות, השאיפה ליצירה והזיקה לתורה וליראת שמים – כשהתמזגו יחד, יצרו קסם מיוחד שהנוער הישראלי נמשך אליו במידה שלא שיערנו מראש".
במרוצת השנים עלו כפורחות ישיבות בני עקיבא, בעקבותיהן אולפנות בני עקיבא, בעקבותיהן ישיבות ההסדר ובעקבותיהן המכינות. נוסחת המוסדות הללו המשלבות ספרא, סייפא והשכלה הייתה לנוסחה יהודית-ישראלית מנצחת, הם היו לשדרה המרכזית של החינוך הציוני דתי, הם הצמיחו דור ישרים יבורך בעל תחושת שליחות לאומית וחברתית עמוקה, שאת פירותיה אנו רואים עכשיו בשדות הקרב של עזה, והחזירו למושג "אליטה", שאיבד את ערכו, את השם המקורי שלו התכוון המשורר: "אליטה מגויסת". את התודה על כך אנו חייבים לרב נריה ולמיכאל מיכאלי וחבריו למחזור הראשון בישיבת כפר הרא"ה.
