המשכן תחילה

"וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" [לח-כב]

קשה לרש"י, מדוע נאמר כאן "כאשר ציווה ה' את משה" ולא כאשר ציווה אותו משה? רש"י עונה, כי בצלאל כאילו היה בצילו של הא-ל ושמע מה שה' ציווה. שהרי משה רבנו אמר לבצלאל לעשות קודם כל את הכלים ואחר כך את המשכן. אמר בצלאל למשה: "מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח"כ לשים כלים בתוכו." ענה לו משה: בצל א-ל היית, אכן, כך שמעתי מפי ה' וכך תעשה, בנה את המשכן תחילה ואח"כ את הכלים". משה מתגלה פה במלוא גדולתו, מקבל את דבריו ההגיוניים של בצלאל ומורה לו לעשות כדברי ה' המקוריים.

ויכוח דומה היה בין הרצל, אבי 'הציונות המדינית' ובין אנשי הציונות המעשית- סוציאליסטית. הרצל טען כי קודם עלינו להשיג מדינה ואחר כך לדאוג לעלייה אליה. "יותן לנו השלטון בחלקת ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו. את כל השאר  נעשה בעצמנו…שתי ארצות באות בחשבון, א"י או ארגנטינה.. בשתיהן נשמר העיקר המוטעה- להכניס את היהודים קמעא קמעא. הדרך הזו תמיד אחריתה מרה. כי בדרך הטבע בא תמיד הרגע בו תאולץ הממשלה בלחץ התושבים החוששים לסכנה, לסגור את שערי הארץ בפני כניסת יהודים נוספים. היוצא מדברנו, כי ההגירה תועיל לנו רק אם נתבסס על שלטון בטוח בידינו" ['מדינת היהודים' עמ' 51-52]  בהמשך כתב הרצל כי יש כמובן עדיפות לריבונות יהודית בארץ ישראל.

לעומתו, טענו אנשי 'הציונות  המעשית', כי לא תהיה לנו זכות לתבוע מדינה ללא עם. נעלה אט אט ונתיישב באדמת הארץ ורק אח"כ נקים מדינה. לילינבלום אמר: "מתחילים בניין מן היסוד ולא מן הגג" ואוסישקין הוסיף: "מן ההכרח הוא, שכל אדמת א"י או לכל הפחות רובה, תהיה קניינו של עם ישראל. בלי זכות בעלים על האדמה, לעולם לא תהיה א"י יהודית" ['עם ועולם' עמוד 267]

אפילו לאחר הצהרת בלפור 1917, כתב דוד בן גוריון: "אין בכוחה של אנגליה להחזיר לנו את הארץ… העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעובדה חיה וקיימת, חייב בגופו ובנפשו, באונו ובהונו להקים את ביתו הלאומי ולבצע את גאולתו הלאומית עד תומה" ['זיכרונות' עמוד 97]

בעת ההיא הבין גם איש 'הציונות המעשית' כי יש להשיג את המשכן – הריבונות תחילה, ורק אח"כ את הכלים

אבל אחרי ההתנסות המרה תחת השלטון הבריטי, שהתכחש להצהרת בלפור ואפילו באפלת ימי השואה חסם את דרכם של הבורחים מן התופת לעלות ארצה, שינה גם בן גוריון את סדר העדיפות. רק לאחר לחץ משולב, צבאי, דיפלומטי והתיישבותי, החזירו הבריטים את עניין א"י לאו"ם. האו"ם החליט על חלוקה והבריטים הודיעו כי לא ישתפו פעולה עם ההחלטה. בד בבד הודיעו על תאריך נסיגתם מא"י. נותרה חצי שנה עד לעזיבתם. הערבים לא חיכו רגע. למחרת החלטת החלוקה פתחו במעשי אלימות במגמה לסכל את ההחלטה. הנהגת הסוכנות היהודית והיישוב, החליטה על מדיניות של הגנה בלבד. חששו להתעמת עם השלטון הבריטי.

השינוי הגדול חל רק כאשר הבריטים החלו לסגת באופן מעשי מן הארץ. בפברואר 1948 נסוגו מגוש דן ובאפריל החלו בפינוי חיפה. בזמן הזה הוחלט על 'תכנית ד'- מעבר מהגנה להתקפה. במקביל נעשתה עסקת נשק גדולה עם צ'כיה. 'מבצע נחשון' לשחרור פרוזדור ירושלים והניצחון בקרב משמר העמק הצליחו הרבה בזכות הנשק שהגיע באוניית הנשק 'נורה' לנמל תל אביב שהיה בשליטת כוחותינו. "לדעתי, הנשק הצ'כי הציל את מדינת ישראל ממש, בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים", סיכם בן-גוריון.

ערב הכרזת העצמאות לחצו אנשי משרד החוץ האמריקאי על היהודים להימנע מהקמת המדינה ולחכות לשעת כושר אחרת. בן- גוריון הפעיל את כל כובד משקלו בעד העצמאות. בנאומו בפני 'מנהלת העם' אמר בין היתר, כי אם נחכה "אלה החזקים [ארצות ערב] יקבלו בינתיים נשק מאנגליה וגם ירכשו נשק ממקורות אחרים. איש לא יתערב בפעילות מדינית עצמאית. ואנחנו – ידינו יהיו כבולות. העלייה תהיה כבולה והבאת נשק תהיה כבולה. פירוש הדבר, שהיריב החזק והמסוכן, ידיו חופשיות לגמרי, ואנחנו כבולים" [בר-זוהר, בן גוריון עמוד 739]

בעת ההיא הבין גם איש 'הציונות המעשית' כי יש להשיג את המשכן – הריבונות תחילה, ורק אח"כ את הכלים.

Yaakovspok1@gmail.com