הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)הציווי למחות את זכר עמלק מבטיח שזכר עמלק לעולם לא יימחה, שהרי בכל שנה ויותר מכל עם אחר, הוא מוזכר. פרדוקס זה נמצא במהות מצוות מחיית זכר עמלק, ואבקש כאן לעמוד על פתרונו.
עמלק יוצא למלחמה על ישראל, אך הסיבה לכך לא ברורה. "אשר קרך בדרך". העמלקים אינם זקוקים לתבנית של סיבה ומסובב, של יעדים וצרכים. ואכן, מבחינה היסטורית הם מתוארים כעם נווד שמתפרנס מביזה מקרית. בחסידות, עמלק מתואר כמי שמטיל ספק, שמצליח לערער. הוא ממיר את הוודאי ואת הרעיון שיש ארגון, סדר ומהות, במקריות ובארעיות. לכן, הצאצא המפורסם ביותר של עמלק, המן הרשע, משתמש בפור, בגורל. הוא מבקש לציין את הארעיות, המקריות וחוסר המהות והחשיבות, בעיקר של הזמן והתאריך.
יש המכנים את עם ישראל "קהילת זיכרון". גם אם כינוי זה מוטעה, הוא מלמד הרבה על אורחות חייו של היהודי. מצוות רבות הן זכר למשהו, העבר נוכח גם בתפילות. אך לא רק העבר הוא אינטנסיבי כל כך בעולמו של היהודי. גם העתיד, התקווה והתפילה לעתיד טוב יותר, הם חלק ממה ששגור בפיהם של היהודים. כי היהודי רואה ערך בתודעת הזמן.
כדי להעניק חשיבות לזמן, יש לבנות מנגנוני זיכרון שינציחו את מה שהזמן זימן ליהודים. הנחת היסוד של הזיכרון היא שאכן יש ערך לזמן, משום שיש רצף וסדר וכיוון וסיבה. כל אלו הם הדברים שנעדרים מדרכו של עמלק. לשיטתו של עמלק, אין טעם לזכור משום שאין סדר ותכלית.
לכן, כדי למחות את עמלק, יש לזכור אותו. כך אנו מוחים את המהות של אותו אב-הטיפוס לאידיאולוגיה של המקריות, חוסר הסדר, השכחה והסתמיות. על ידי כך שדווקא אותו אנו זוכרים ומזכירים, אנו עושים בו עצמו שימוש כדי להראות שרצף הזמן הוא בעל משמעות.
כדי להעניק חשיבות לזמן, יש לבנות מנגנוני זיכרון שינציחו את מה שזימן הזמן ליהודים. לשיטת עמלק, אין טעם לזכור משום שאין סדר ותכלית
בתרבות שבה אנו חיים יש התפוררות של ערך הזמן. התודעה ההיסטורית מפנה את מקומה לטובת העכשיו, הרגע המהיר והסתמי. הערך ההיסטורי נעלם, ואיתו גם ההבנה שקיימות מהות ואמת כלשהי. לכן, תמונה העולם שלנו היא נרטיבית. לכל אדם יש איזה נרטיב משלו. אך מכיוון שכל נרטיב שווה בערכו לנרטיב אחר, אין ערך לאף אחד ולכן אין טעם במנגנוני זיכרון, כי למה לזכור דבר חסר ערך. במצב זה, קשה גם לקבוע מה נכון ומה שגוי, מה אמת ומה פייק, מה ארור ומה ברוך. יחד עם האמת המתפוררת, נעלמו להן גם התכלית והמשמעות.
אנו חיים בעולם תרבותי של סתמיות ומקריות, של חוסר פשר דווקא משום שכל פשר הוא אפשרי ומקובל. אנו חיים בתרבות שלפי ההסברים החסידיים היא עמלקית, תרבות שבה אין ערך לדבר. זהו עולם מנוכר ומלא בייאוש, הוא חסר תכלית ופשר. הדרך להתמודד איתו היא לזכור גם את עמלק, להזכיר ולשוחח עליו ולראות אותו כחלק ממבנה ההיסטוריה.
פורים נושא בתוכו אופי דיוניסי, מעין קרנבל שבו אינך יודע להבדיל בין ברוך מרדכי לארור המן. דווקא בתוך המהומה הזו, אנו פוסעים לקראת ההבנה שלמרות הכל יש טוב ויש רע, וניתן להבחין איכשהו ביניהם. פורים מכונה בחז"ל "סוף הניסים", רגע שבו הסתיימה הנבואה והתחילה התורה שבעל פה שבה לחכמים ניתנה הסמכות. זהו רגע מכונן משום שצמחה בו המחלוקת שבה אין טוב ואין רע, ואלו ואלו דברי א-לוהים חיים, גם אביי וגם רבא, גם שמאי וגם הלל, כולם אומרים אמת. אבל למרות קבלת כל הדעות, ניתן בכל זאת לקבוע הלכה. לא מתוך דחיית דעה, אלא מתוך הבנה שבסופו של דבר יש לכל דבר מקום וערך, גם למי שסובר שאין לשום דבר מקום וערך.
