צבי מור (מאמן בכיר MCIL, מדריך מוסמך, אימון הורים, ילדים ונוער)ישראלים רבים מאמינים כי הדרך להימנע מטבח נוסף ולנצח במלחמה, עוברת דרך היפרדות מהקונספציה הישנה. על מדינת ישראל להיפרד מהתפיסה של דמוקרטיה ליברלית-פרוגרסיבית ולבנות את עצמה כדמוקרטיה שמרנית, שתדגיש את הייחודיות של עם ישראל ותעמוד על גלובליזציה מתוך עוצמה לאומית. מדמוקרטיה ליברלית-פרוגרסיבית המקדשת את חיי האינדיבידואל ומשעבדת את המדינה אליו, לדמוקרטיה שמרנית המבינה שהמטרה היא העם, אומר חייו וחזונו.
הפער הקיים בין דמוקרטיה ליברלית-פרוגרסיבית לזו השמרנית, נוגע בתפיסת הביטחון והמלחמה באויב. הפרוגרסיבית נטולת הלאומיות רואה את כל בני האדם כשווים וכ"אזרחי העולם הגדול". באופן זה, מחויבות המדינה לאזרחיה אינה עולה על מחויבותה לאזרח העזתי. זה מה שהביא את בני גנץ לשבת בקונצרט פיוס יהודי-ערבי בכפר עזה שנה לאחר 'צוק איתן' (יוני 2015), ובשל תפיסה זו סיכן חיילי גולני מחשש לפגיעה ב"חפים מפשע", כפי שהודה והתגאה בנאומו בכנס של "שורת הדין" (מאי 2015). הדמוקרטיה הליברלית-פרוגרסיבית-נרטיבית מתחשבת באזרחי האויב החלש מאיתנו, מקבלת את טיעוניו, תופסת את עצמה כאשמה במצבו וממעטת בשימוש בכוח נגדו על חשבון חיי אזרחיה.
הפער בין הדמוקרטיות השונות אינו פוסח גם על סוגיית החטופים בנקודת המחויבות של המדינה לאזרחיה. החשיבה הפרוגרסיבית, הממקמת את הפרט במרכז ורואה במדינה כלא יותר מספקית שירותים, טוענת כי יש להשיב את החטוף בכל מחיר ועל המדינה לשלם על כישלונה, כאילו הייתה חברת סלולר שלא עמדה בהתחייבותה. הפרוגרסיביות גרמה לנתק מוחלט בין האזרח לעמו, לארצו ולמדינתו והפכה אותו משותף – לצרכן וצרחן. כשהדאגה האובססיבית לרווחת הפרט ממשיכה לפעם בעסקת חטופים, הפרט מסכן את הכלל, כפי שראינו בעסקאות ג'יבריל ושליט. אם העיקר הוא הפרט ורווחתו, מדוע שחיילים יסתכנו במלחמה? מה עם רווחתם של החיילים ומשפחותיהם?
בעת מלחמה, יש לשחרר את החטופים מתוך אחריות על חיי הכלל ובשום אופן לא לחזק את האויב בכניעה לדרישותיו
ההשגחה העליונה זימנה לפונדק אחד את שני הנושאים: ניצחון המלחמה והשבת החטופים, וכאן מתברר שאין לפנינו שתי מטרות שונות שיש לבחור ביניהן, אלא מטרות הכרוכות זו בזו. הדרך להשבת החטופים היא על ידי הניצחון במלחמה והכנעת האויב. מניין לנו?
בארבעה מקרים בתנ"ך, שבהם אומות העולם חטפו או שבו אנשים מישראל, דרך השבתם הייתה באמצעות יוזמה, תקיפות ומלחמה חזקה עד להשמדת האויב: אברהם אבינו מציל את לוט מארבעת מלכי הצפון (בראשית יד), שמעון ולוי מחלצים את דינה בשכם (בראשית לד), ישראל מחזירים את השפחה השבויה בידי הכנעני מלך ערד (במדבר כא), ודוד המלך וחייליו משיבים את הנשים והילדים שנחטפו בידי העמלקי מצקלג (שמואל א, ל). לא ראינו כאן משא ומתן, כי הדיבור עם האויב בשעת מלחמה רק מחזק אותו.
קולות רבים נשמעים כיום על חשיבותה של מצוות פדיון שבויים. מצווה זו מובאת ברמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק ח הלכה י) ובשולחן ערוך בהלכות צדקה (יו"ד סימן רנ"ב), ומתוארת כמצווה שאין גדולה ממנה. אף על פי כן, מובא סייג בצידה: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (רמב"ם שם). הרמב"ם והשולחן ערוך עוסקים בהלכות צדקה ומתנות עניים, שעניינן דאגה לחיי היחיד. בזמן הגלות, גויים חטפו יהודים (ולא רק) כמעשה פלילי ודרשו כופר.
במלחמה, איננו עוסקים בחיי היחיד ובדין הפלילי, אלא בחיי הכלל ובדיני מלחמה. כשיד ישראל תקיפה וריבונית בארצו, השבת החטופים אינה חלק ממצוות "פדיון שבויים" אלא חלק מדיני המלחמה. כאן אנו עוסקים במצוות פדיון שבויים של הכלל הנעשית באמצעות מלחמה. הכלל הוא השבוי והעומד בסכנת קיום, ועל כן יש להסיר את האיום על הכלל ולהרתיע כל אויב.
בעת מלחמה, כאשר חיי הכלל בסכנה, כשם שהחיילים צריכים להיות מוכנים למסור נפשם למען הכלל, כך יש לשחרר את החטופים מתוך אחריות על חיי הכלל ובשום אופן לא לחזק את האויב בכניעה לדרישותיו. על ידי מלחמה עיקשת באויב, הכנעתו וחיסולו, נשיג גם את הסרת האיום על הכלל וגם את השבת החטופים, מתוך כבוד ואחריות לאומיים, כמו שראינו בדוגמאות מהתנ"ך ו"נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה" (מגילה יד, א).
צביקה מור הוא אביו של איתן מור, החטוף בעזה בידי חמאס
