בנצי דל (יו"ר המכללה האקדמית "גבעת וושינגטון" ולשעבר מנכ"ל משרד החינוך)בדור האחרון נולדה קבוצה לא מבוטלת של "צעירים דתיים לשעבר" – דתל"שים, כך הם מכנים את עצמם, תופעה חדשה ומוכרת.
אוכלוסייה זו לא שינתה את דפוס הכרתה האורתודוקסית. הם אינם מוכנים להתעלם מעברם בחינוך הדתי ואינם מוכנים להתנתק מביתם הציוני דתי לאומי. חלק ניכר מהם עומד על כך להמשיך ולהשתייך למסגרות שונות של הציבור הדתי, ואף נושאים בגאווה השתייכותם אליו.
רובם של הדתל"שים רואים עצמם כחלק מהציונות הדתית. הם ממשיכים להשתייך חברתית אל החברה שבה נולדו גדלו וחונכו, גם לאחר שהקימו בית בישראל.
נכון להיום לא הוגדר טבעם של אלה בקיום מצוות שבסתר או בגלוי, באופן חלקי או חלקי מאוד. הצד השווה שלהם הוא הכיפה הקטנטונת המטיילת בין הכיס לראש, ולעיתים אף לא בכיס. 'המגזר הדתל"שי' עושה מאמצים כדי להיות מוכר כמי ששייך לחברה הציונית דתית. מאידך גיסא, הציונות הדתית לא נתנה עד היום את דעתה על ההתייחסות לציבור זה. המנהיגות הדתית והציבורית של הציונות הדתית מתעלמת ואולי אף מסתייגת מהדתל"שים.
המנהיגות אינה רואה אותם כשייכים "למחנה שלנו", כהגדרתם. יחד עם זאת, לא ראיתי מנהיגות אמיצה המבקשת לקבוע האם דתל"שים "הלנו הם או…?". השתיקה ואי-ההתייחסות לציבור זה בגלוי אינן תורמות כהוא זה בעיצובו של ציבור הדתל"שים. אוסיף ואומר את הידוע: החיים אינם שחור ולבן בלבד, יש גם צבע אפור וגם הוא בגוונים שונים. מותר ואף חובה להיישיר מבט בפני הדתל"שים, ולומר את הדרך אשר נלך בה בהתייחסותנו אליהם.
אברהם אבינו ע"ה היה חלוק על דעתה של שרה בהתייחסות לישמעאל הסורר. אברהם ביקש להשאירו בביתו שלו מתוך חשיבה חינוכית, אולי יעלה בידיו להשפיע על דרכו של ישמעאל וייטיב את דרכו. לעומתו, שרה ביקשה "גרש את האמה הזו ואת בנה". שרה חששה שמא בן הגר יפגע בחינוכו של יצחק. הוויכוח הסתיים כאשר הקב"ה אומר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אין כאן קביעה של הקב"ה מהי הדרך החינוכית שיש לדבוק בה – הרחקה או קירוב לבבות – שכן הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.
הנחתי את השאלה של ההתייחסות החינוכית. כל אחד ישפוט לפי תפיסתו הוא. כל אחד רשאי וחייב לחשוב בליבו פנימה. שכן, לא כל אחד מסוגל ויכול לקבוע מהו כוחו במניעה או ביוזמה, העלולות לעיתים גם להזיק.
החיים אינם שחור ולבן בלבד, יש גם צבע אפור וגם הוא בגוונים שונים. רצוי וחובה להיישיר מבט בפני הדתל"שים ולהתייחס אליהם
לכתחילה, אני מודע, מבין ומקבל את הדעה הסוברת כי אין לתת לדרך זו של הדתל"שים לגיטימציה והכשר, שכן הכרה מסוג זה עלולה וסביר שתפגע בשורות המחנה ותעודד חלילה דרך דתל"שית אצל המתלבטים; מאידך גיסא, אולי יש לעשות כל מאמץ כדי לקרב את המתרחקים. הבעייתיות של הסוגיה דלעיל מטרידה גם ברמת המשפחה, ואף במסגרות חברתיות. מבדיקה לא מדעית שערכתי, נמצאתי למד כי חלק ניכר ביותר של הדתל"שים שולחים את ילדיהם, בבוא העת, להתחנך במסגרת החינוך הממ"ד. הם מאמינים בדרך חינוכית זו. גם נמצאתי למד כי במקרים לא מעטים, כאשר הילד מגיע לגיל חינוך יסודי, הכיפה חוזרת לראש האב הדתל"ש והשבת חוזרת הביתה.
יצחק אבינו ע"ה היה מודע לאורחות חייו של עשיו. קשה לומר שיצחק היה כבד רואי, ולכן לא ידע את אשר נעשה עם עשיו. אף על פי כן, קרבו אליו והכיר בבכורתו ובזכויותיו כממשיך דרכו לכאורה. לעומתו, רבקה בחרה ביעקב באופן מוחלט ועשתה את כל אשר לאל ידה והרבה מעבר לזה, כדי לתמוך ביעקב ולהרחיקו מעשיו, בניגוד לדעתו של יצחק. יצחק, ככל הנראה, סבר כאברהם אביו שיש לקרב אליו את עשיו בנו ואולי יחזור בתשובה ויזנח את דרכו הרעה. רבקה סברה כי "תפוח אחד…".
ככל העולה מדברים אלו, ההתייחסות הינה תוצאה של תפיסה חינוכית מובהקת: האם להרחיק או לקרב. שתי גישות מובהקות אלו מוכרות ביהדות בכל הדורות, ואף גרמו "למלחמות עולם" אל מול הזרמים השונים, המודרניים וההשכלה. דומני, שהמנהיגות הדתית והציבורית, רבנים ואנשי חינוך, לא נתנו עד היום את דעתם בשאלה זו. נכון, לעיתים קובעת לנו התורה דין של "והתעלמת מהם", אך לא נראה לי כי כך יש לנהוג במקרה זה.
חלילה לנו מלהתייחס אל הדתל"שים כבניהם הסוררים של אבותינו, הדברים אמורים רק כדי להדגיש ולהסביר את שתי השקפות העולם החינוכיות הקיימות עוד טרם היות עם ישראל לעם. אגב, יש לנו נטייה חזקה לקבוע השתייכות ומיתוג בכל הנוגע ללבוש, לאורח חיים ולהופעה חיצונית. יודעים אנו למתג נוער גבעות, לפי החיצוניות שלהם, גם אם אין הם כאלה. אנו יודעים למתג את חובשי הכיפות לפי גודלן, כמו גם את אלה המאחרים לבוא לבית הכנסת בשבתות ולהעביר "כרטיס נוכחות". כך גם קובעים אנו מיהו דתל"ש חברתי לבין דתל"ש כביכול השומר חלקית מאוד תורה ומצוות.
מקובלים עליי אלה הדוחים ואף אלה המקבלים את ציבור הדתל"שים כאחד, כל הדעות לגיטימיות לכאורה. אני חושש ומוטרד מהחשש של המנהיגות הציבורית והדתית להתייחס לשאלה זו.
כאמור, בדורות הקודמים "גאוות" הסרת הכיפה הייתה סמל מוחלט לרצון להתנתק מהמקורות לחלוטין ואף מכל הדומה להם. כיום, "המגזר החדש" בולט ברצון להישאר מחובר בהיקף כזה או אחר.
שאלת ההתייחסות החינוכית לסוגיה זו הינה שאלה עתיקת יומין ביהדות. כאמור, דורות קודמים ידעו מחלוקות קשות ביותר כלפי סוטים מעט או הרבה מן הדרך החינוכית. ייתכן ששאלה זו מעוררת את המחשבה להתייחסות מול התנועות שאינן אורתודוקסיות ביהדות ואת הסכנה מהכרה בהן. אך נראה כי כאן מדובר במגזר שונה לחלוטין. הדתל"שים ככלל אינם מכירים ואינם מוכנים להידמות ולהשתייך לתנועות שאינן אורתודוקסיות.
הם מזהים את עצמם כמשתייכים חד-משמעית ליהדות האורתודוקסית. ציבור זה מרגיש עצמו מחובר באופן מוחלט ליהדות הציונית דתית. השאלה העולה היא: האם יש מקום לאמירה של המנהיגות הדתית והציבורית לאוכלוסייה זו "והתעלמת" זו גם דרך – אולי?
