הוכשר להיות שהיד – אבל החליט להתגייר

ירון אברהם גדל כילד מוסלמי, חזה ברצח אחותו על רקע כבוד המשפחה והוכשר להיות שהיד בעזה. היום הוא יהודי דתי וגאה, שאף שירת בצה"ל. מבט מבפנים על החיים בקהילה מוסלמית קיצונית דרך גלגוליו של ילד פיקח שרק הושיטו לו יד, ועוד אחת

ירון אברהם לא מעוניין לספר בשום אופן מה היה שמו הקודם.

הוא נולד למשפחה מוסלמית קיצונית המשויכת לתנועה האסלאמית בלוד, הילד ה-12 מתוך 18 אחים, שאת קהילתה הוא מתאר כקהילה המוסלמית הקיצונית ביותר שקיימת במדינת ישראל, אם לא במזרח התיכון כולו. קהילה שלא מותירה לחבריה ברירה מלבד להיות מוסלמים אדוקים, ומחנכת את ילדיה מגיל צעיר לשנאת העם היהודי, ארץ ישראל וכמובן – הציונות.

כשהיה בן 9 בלבד, ירון היה עד לרצח של אחותו. שרה הייתה האחות המועדפת עליו – ובפער, על פני כל 16 האחים האחרים. אבל, היא לא הסכימה להתיישר לפי הכללים הקיצוניים והמאוד נוקשים של העולם המוסלמי הדתי, ושילמה על כך בחייה.

ירון מסביר על המהות של 'כבוד המשפחה', מושג שהפך לתירוץ להקל את היד שעל ההדק ללא רחמים: "כבוד המשפחה בתרבות המוסלמית הוא לא עניין דתי, אלא עניין תרבותי והוא גובר על כל מצווה קיימת. הכלל הזה נועד אך ורק נגד נשים. לרוב, האחים הם אלו שקובעים האם אישה פגעה בכבוד המשפחה, לא האב וגם לא הבעל, אם היא נשואה.

"כבר מגיל צעיר כל אישה מחויבת לקיים כללים נוקשים בכל מה שקשור בחיים שלה. היא לא יכולה לנהל חיים נורמטיביים ואין לה סמכות לגבי שום דבר – לא לגבי איך לנהל את הבית שלה, מה ללבוש, מתי לצאת מהבית, האם ללמוד, במה לעבוד ועם מי להתחתן. וכל דבר מצריך אישור מהבעל, מהאבא או מהאח".

כל האמצעים כשרים על מנת ליישר את אותה אישה שלא נוהגת על פי הכללים שנקבעו במשפחתה, והיא נענשת בצורה אכזרית וקשה.

ושרה – הייתה אישה כזאת. היא ביקשה לעצמה חיים נורמליים ורצתה להמשיך ללמוד. היא סירבה להישאר בבית ולחבוש כיסוי ראש, ולאורך חודשים ספגה התעללויות מאחיה. לבסוף, האח הגדול הציע פשרה – ללמוד היא לא יכולה, כי יהיה קשה למצוא לה בעל – אם היא תרוויח יותר ממנו זה ייפגע בכבוד המשפחה. אבל, היא תוכל לעבוד במפעל; היא תצא ב-7 בבוקר מהבית, אך עליה לחזור עד אחר הצהריים. אם היא תסתובב בשעות הערב מחוץ לבית לבדה – כבוד המשפחה ייפגע. והיא הסכימה. מבחינתה – זה היה הרע במיעוטו.

שרה החלה לעבוד במפעל, שם אחת מהחברות סיפרה לה שנפתח קניון חדש בלוד, ויום אחד, שרה עשתה את טעות חייה: היא המשיכה מהעבודה לקניון החדש, השתהתה שם, והגיעה הביתה בשעה 20:30 בערב. כשחזרה לביתה, הסבירה לאחיה היכן הייתה. אבל, זו לא עבירה שהיה אפשר לעבור עליה על סדר היום מבחינתם.

ירון זוכר את זה כאילו זה התרחש אתמול: "שלושת האחים הגדולים הכו אותה בצורה אכזרית מאוד, יותר מבדרך כלל, ונעלו אותה בחדר. בערך ב-22:00 האח הגדול ביקש מכל הבנים להיכנס לחדר אחד, ומכל הבנות להיכנס לחדר ליד. הם בעצם קבעו שם שבמעשים שלה היא פגעה בכבוד המשפחה, ויש על העבירה הזו עונש אחד – עונש מוות. בסביבות חצות התעוררנו לקול הצעקות של שרה, שזעקה משפטים מזעזעים – 'תעזבו אותי, אתם הורגים אותי, מצטערת', אלו היו עשר שניות שהפכו לנצח, והן היו השניות האחרונות שלה בחיים. הם הוציאו אותה להורג בצורה מאוד אכזרית, ובלילה הזה היא סיימה את חייה.

"אלה רגעים מאוד קשים. למרות 34 השנים שעברו, הצעקות שלה, הצרחות והשקט הפתאומי שנהיה בחדר – מלווים אותי עד היום, וקשה מאוד להתגבר על זה", הוא משתף.

להכשיר שהידים

אף אחד לא יודע לאן האחים העבירו את גופתה של שרה באותו לילה ארור. שני החדרים רחשו, האחים והאחיות המפוחדים הרגישו שקרה משהו לא בסדר, מפני שכפי שירון מנסח 'כשלוקחים לך חלק מהחיים שלך אתה מרגיש את זה', אבל אסור היה להם לשאול כלום. כשהאח הגדול חזר, כולו מלוכלך בדם, ירון הצעיר הבין מיד מה קרה, וכיסה את עצמו בשמיכה עד מעל לראשו, רוצה להיעלם.

כשהתעורר בבוקר, שלושת האחים שעשו את מה שעשו ישבו בצד וצחקקו כאילו לא קרה שום דבר לפני שעות אחדות. ירון העז לגשת לאמו ולשאול מה קרה לשרה, אך היא השיבה ששרה בעבודה, ולא קרה שום דבר, זה היה רק חלום רע.

ברגע הזה אחיו הגדול שאל אותו אם הוא שמע משהו בלילה. ירון הודה שכן, ומיד חטף סטירה מצלצלת. האחים החליטו להרחיק את ירון מהבית, כדי שלא יפלוט למישהו משהו בטעות. הם סיפרו לו על פנימייה מדהימה, מקום שאפשר ללמוד ולהתפתח בו, והם יוצאים לדרך.

ההכשרה חסרת רחמים. מסיירים בבתי קברות, דורשים ממך לשכב בקבר פתוח, אתה צריך לנשק רגליים של שהידים. היו שם ילדים בני 10-11 שכל מה שהם רצו בחייהם זה להפוך לשהידים

"מצאתי את עצמי בעזה", ירון מספר. "ההלם היה מאוד גדול. אני לא מכיר את המקום ואת האנשים. הגעתי למסגד בעזה, ושם, במסגד הזה אני מתחיל לעבור "חינוך" מאוד אכזרי. חינוך מוסלמי ברמה הקיצונית ביותר שקיימת. הם קוראים לעצמם 'אנשי דעווה', מעין כת מסיונרית שקיימת בדת האסלאם, בה כולם חייבים ללכת בדרך שלהם, ומי שלא הולך בדרכם, גם אם הוא לא מוסלמי – דינו מוות".

שלושה ימים אחרי הרצח של אחותו האהובה, ירון מצא עצמו נטוש במסגד בעזה, בלי אף אחד. הוא נשאר במסגד הזה 5.5 שנים, שם למד את כל לימודי האסלאם, שינן את הקוראן בעל פה, וכשהיה מוכן הגיע הזמן לשלב הבא – ההכשרה להיות שהיד.

"הם רוצים להכין אותך נפשית ורוחנית לקיים את המצווה הגדולה ביותר באסלאם – להיות שהיד", רונן מסביר, ומפרט: "זו לא הכשרה צבאית. הקבוצה הזו לא מאמינה בהכשרה צבאית, אלא בלהפוך אותך לנשק עצמו, אתה זה שיבחר את היום, את המקום ואת הזמן לעשות את זה מתוך אמונה עמוקה שזה מה שצריך לעשות.

"החינוך מאוד אכזרי וההכשרה חסרת רחמים. זה מתבטא בסיורים בבתי קברות, דורשים ממך לשכב בקבר פתוח על מנת לחוש את זה, אתה צריך לעבור על פני שהידים ולנשק להם את הידיים ואת הרגליים. היו שם ילדים בני 10-11 שכל מה שהם רצו בחייהם זה להפוך לשהידים. התלמיד שהיה הכי בוגר שם היה בן 15-16, לא יותר. לשמחתי, בגלל שהייתי במקום שלא רציתי להיות בו ולא האמנתי בזה – לא ספגתי את החינוך הזה. זה לא דיבר אלי".

שנים של שטיפות מוח וזה לא השפיע עליך?

"לא", הוא משיב. "אולי זה בגלל שגדלתי בעיר מעורבת כמו לוד, ואמנם לא היו לי חברים או מכרים יהודים, אבל מדי פעם הייתי מתלווה לאמא שלי לשוק והיא הייתה קונה מיהודים, היינו מדברים איתם. היה לי ברור שמשהו בחינוך של המסגד הזה לא מסתדר, כי הם היו אומרים שבכל לילה היהודים נכנסים למסגדים רוצחים אנשים וילדים, אונסים ובוזזים, והם תמיד היו מגבים את זה בכל מיני סיפורים מתקופת מוחמד ובפסוקים מהקוראן. והדבר שבעיקר שלא הסתדר לי, למרות שהייתי ילד, זו הסתירה – באסלאם אומרים 'לא תרצח' – אז איך את השכר הגדול ביותר אני אקבל אם אני ארצח אנשים שלא עשו לי כלום?

"פעם אחת סיפרתי לרכזים שאני גר בלוד, ויש שם יהודים, ושאלתי אם מותר לי לגשת ולעזור ליהודי שצריך עזרה – זקן או עיוור, בגלל שהם אמרו שלסייע למוסלמי זו מצווה מאוד גדולה. ציפיתי לתשובה- האם מותר או אסור, אבל בעצם זה ששאלתי בכלל דבר כזה התייחסו אלי בצורה מאוד חמורה. אתה לא יכול להעלות בדעתך לסייע ליהודי. מה גם שבחיי היומיום אתה תופס את המדריכים ואת המורים בשקרים אינסופיים בכל נושא, בדברים הכי פשוטים. לפעמים היו לוקחים פסוק מהקוראן שכביכול אמור לחנך אותך להיטיב עם אנשים – והם תמיד יכניסו לזה את השנאה. זה חיי גיהנום שם", הוא מוסיף בכאב.

הבנתי שבאותו רגע סיימתי את חיי, כי היו שם ילדים ששילמו בחייהם על עבירות הרבה פחות קשות, אבל משום מה הוא החליט לא להרוג אותי. שם התחלתי להאמין בקב"ה

'סיימתי את חיי'

אחרי 5.5 שנים, ירון מחליט שזהו, שם הוא לא מוכן להישאר עוד. עד היום הוא לא יודע מה קרה דווקא ברגע הזה. באותו יום הוא קם מתוסכל ועצבני והחל לצעוק על רכז המשמעת שלו, זה שהתעמר בו במשך כל השנים. ירון נענש, ואחרי שקיבל מכות קשות, מרוב כעס הטיח את הקוראן שהחזיק בידיו על רכז המשמעת.

"הבנתי שבאותו רגע סיימתי את חיי, כי זה העונש על העבירה הזאת", הוא מתאר. כשהמנהל נקרא למקום, זה היה הרגע שבו ירון התחיל להאמין בקב"ה. "המנהל היה אמור להוציא אותי להורג. היו שם ילדים ששילמו בחייהם על עבירות הרבה פחות קשות, אבל משום מה הוא החליט לא להרוג אותי. העונש היה יחסית קל – 60 מלקות בכל כף רגל, ושם התחלתי להאמין בקב"ה".

ירון קיבל את עונשו, ורק כעבור חמישה ימים הצליח לדרוך על רגליו. הוחלט להוציא אותו מהמסגד, והאחים של ירון הגיעו למקום. אבל במקום להחזיר אותו הביתה, 'העבירו אותו סניף', לכפר ליד חברון, שם שהה שנה וחצי, והפעם נזהר לא להסתבך, אך בנה לעצמו מסלול בראש כדי שיוכל לברוח משם, וכשהזדמנות נקרתה לפניו – הוא נס על נפשו, עלה על מונית וסיפר לנהג בדיה, הגיע ללוד ונמלט מבלי לשלם.

הוא שב הביתה אחרי כל השנים, אבל שם לא חיכו לו בזרועות פתוחות.

"האחים שלי לא רצו שאחזור הביתה, ואמא שלי לא יכלה לעשות כלום. ראיתי את הכאב בעיניים שלה, אבל היא הייתה חייבת להתנגד לזה שאני אשאר בבית. ידעתי מראש שזה מה שיקרה ולא ציפיתי ממנה לעזרה. זה דבר שהוא לא קל בפני עצמו", ירון משתף.

בתעוזה רבה, איים על האחים שלו שאם יוחזר למסגדים הוא יברח ויתלונן למשטרה על הרצח של שרה, ולבסוף הם התרצו ונתנו לו להישאר בבית המשפחה, בתנאי שהוא לא ייצא מהבית.

"מצאתי את עצמי ישן בחדר שבו רצחו את אחותי. זה היה מזעזע עבורי. הספיקו לי שבועיים כאלה", הוא מוסיף.

וכך, בגיל 16, נמלט מביתו בריצה, והחליט להתחבא בבית הקברות המוסלמי בלוד.

מבית הקברות לצה"ל

בית הקברות הפך לביתו של ירון. הוא ישן שם, מקווה שהמתים מגנים עליו מפני החיים. בבית הקברות כל דקה הרגישה לו כמו שנה. הוא נאלץ לריב עם חתולים על האוכל בפחים, ורק ניסה להחזיק מעמד.

לאחר עשרה ימים, כשיצא לחפש אוכל, עבר ליד פיצוציה והבחין בבאגטים שמוצעים שם למכירה. בעל הפיצוציה היה יהודי מבוגר, דתי.

ירון: "כחלק מהחינוך במסגדים יש את היהודים ויש את אלה עם הכיפה. אלה עם הכיפה נחשבים להכי אכזריים, הם אלה שעושים את כל הפשעים, אז ניגשתי אליו בחשש גדול, שאלתי אם הוא מבין ערבית, והוא הבין. ביקשתי ממנו לאכול ולשתות, וכמו יהודי טוב הוא נתן לי לאכול והביא לי בקבוק מים. ביקשתי ממנו עזרה, ירדתי על הברכיים והתחננתי. סיפרתי לו מה עשו לאחותי והסברתי שאני חייב לצאת מפה. הלב היהודי שלו נפתח והוא עשה מעשה שהציל את החיים שלי".

אותו מוכר הסיע את ירון לתחנה מרכזית בתל אביב, נתן לו כסף, ליווה אותו לאוטובוס ושלח אותו לאילת, שם ירון התחיל את חייו מחדש. הוא לא ידע לדבר עברית ולא הכיר את התרבות, ומצא לעצמו כל מיני מקומות ללון בהם. לאחר חצי שנה הכיר אדם בשם עוזי שדה שעבד בנוער העובד והלומד שכאשר רכש את אמונו, הוא אימץ אותו ולקח אותו אליו הביתה. בהמשך העביר אותו לתל אביב, למקום של עמותת עלם, המסייעת לנוער בסיכון.

"החיים התחילו לשנות מסלול", ירון מתאר. "התחלתי להכיר את העולם. הייתי צריך ללמוד הכל מאפס. בחודש הראשון שלי בתל אביב אמרתי לעצמי בכל לילה 'ידעתי', ידעתי שזה לא נכון מה שמלמדים אותנו במסגדים כי הנה, אני ישן אצל יהודים, ולא רק שהם הצילו את החיים שלי ממוות – הם גם נתנו לי חיים, טיפלו בי. לראשונה פתאום מחייכים אלי ואוהבים אותי".

אחרי חצי שנה בתל אביב בעמותת עלם, הוא החליט להתגייס לצה"ל, ומגיע לגבעתי. הוא ציפה לאימונים שמחנכים להריגה – אך הופתע: "ציפיתי להגיע למקום ששוב הולך לאמן אותי להרוג, ודווקא שם קיבלתי את השיעור הכי גדול על מוסריות וערכיות. המפקדים עמדו והרצו לנו על ערך חיי אדם, הם חינכו אותנו שהאפשרות להרוג, לא משנה את מי, זו האפשרות האחרונה. גם כשהייתי בצה"ל ועשיתי סיורים והגעתי לעזה – ראיתי חיילים שמוותרים על האוכל שלהם בשביל התושבים ומתייחסים בכבוד. אתה מסתכל על החיילים היהודים והם באמת לא מסוגלים לירות ולהרוג בן אדם", הוא גאה.

'שלא עשני גוי'

אחרי השירות הצבאי הוא המשיך להשלים פערים. הוא גר בתל אביב, למד בבית ספר "תדמור" ועבד במסעדות רבות ויוקרתיות. הוא למד נהיגה, רכש חברים וטייל, ולא היה חסר לו כלום. כמעט.

ירון: "בתור ישראלי לא היה חסר לי כלום, היו לי חיים נפלאים בתל אביב. הדבר היחיד שהיה חסר לי זה רק הקשר לקב"ה. קיבלתי מתנה מהקב"ה, אני אוהב את החיים והיו לי שיחות איתו במשך המון שנים. היהדות תמיד דיברה אלי, והיה לי די ברור לאן זה מוביל. רציתי את המקום הרוחני – להתחבר לעם ישראל ממקום אמתי. רציתי לראות מה זה בית כנסת, מה זו תפילה, שבת. החלטתי שאני רוצה להתגייר".

את תהליך הגיור, שארך שנה ושלושה חודשים, הוא מתאר כ'לא קצר אבל בשום פנים ואופן לא קשה', חיובי ומלא באמונה. כחלק מההכנה הוא הגיע למכון מאיר בירושלים, אותו הוא מתאר כגן עדן עלי אדמות: "נדהמתי מהיחס של המקום הזה; מהתלמידים, מהרבנים שאימצו אותי ולקחו אותי אליהם ועשיתי אצלם שבתות וחגים ונתנו לי את כל היחס שבעולם. מצאתי את עצמי יושב בבית המדרש ולומד תורה בשמחה ובאהבה, וזה קישר אותי במקום הרוחני לעם ישראל. כשעברתי את הגיור בבית הדין וחזרתי לישיבה, קיבלו אותי בשירה אדירה 'ושבו בנים לגבולם'. זה הרגע המרגש ביותר שהיה לי עד אז ומאז".

הוא בחר לעצמו את השם 'ירון', על שמו של חבר קרוב שהכיר במהלך השנים, בחור חרדי, ואת השם 'אברהם', על שמו של אברהם אבינו, אימץ כשם משפחה.

למחרת הגיור הוא נסע לכותל כדי להניח תפילין ולעלות לתורה בפעם הראשונה. אבל, זה לא הספיק לו: "הייתי חייב לקבל את החותמת הרשמית שאני יהודי, שהיא מבחינתי זה מה שכל יהודי זוכה לעשות בכל בוקר, ואני לא יודע עד כמה אתם מעריכים את זה: לברך 'שלא עשני גוי'.

"סוף סוף אני יהודי, מבחירה. הדברים שאנחנו הכי שמחים בהם בחיינו אלו הדברים שאנחנו עושים מתוך בחירה ואהבה. רצה הקב"ה והפרשת שבוע שעליתי בה לראשונה לתורה זו הייתה פרשת 'חיי שרה', עוד סגירת מעגל עבורי. ב"ה מאז ועד היום אני לומד, וממשיך את החיים שלי כיהודי שומר תורה ומצוות. אני מחובר לעם ישראל 24 שעות. חי את התורה. חי כיהודי, מברך ושמח מכל רגע. החלום היהודי הגדול שלי זה באחד הימים להתפלל, כשהבן שלי יהיה שליח הציבור".

גאה בעם ישראל

היום, ירון נשוי ואב לשתי בנות, ומעביר הרצאות על הסיפור האישי שלו.

הוא מחזיק בעמדות ימין מובהקות, מתוך הניסיון האישי שלו בחברה המוסלמית.

ירון: "הציונות וה'כיבוש' הם לא הבסיס של השנאה של המוסלמים כלפי יהודים. השנאה הזו בכלל נובעת מעניין דתי. המוסלמים מצווים על פי האסלאם להגיע לכל מקום ולגרום לכולם להתאסלם, ומי שלא מתאסלם – דינו מוות. אז כל הנושא של הכיבוש, של יהודה ושומרון – זה מגובה בדברים שהם לא הגיוניים. אני מכיר את החינוך המוסלמי והכרתי את החינוך היהודי ואני חייב להגיד שמה שקורה כאן בשנה האחרונה זה פוליטיקה. הפער והשוני בחשיבה בין הערבים ליהודים זה מרחק של אלפי שנות אור.

"יש לי לא מעט כאבי בטן על מה שעם ישראל עובר – יהודים נרצחים ונשחטים, והמחבלים לא סתם משתמשים בסכינים ובגרזנים, אלא כי יש בזה שכר גדול יותר; יש עניין לדקור, לוודא הריגה, שם זה נחשב לרצח הנעלה ביותר, ואנחנו לא עושים עם זה כלום. אני אוהב את עם ישראל, גאה בעם ישראל והלוואי שעם ישראל יהיה גאה בעצמו כמו שאני גאה בו וגאה בלהיות חלק ממנו. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, גם אם היא קשה".

לתיאום הרצאה: 0522860308