הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)ביום שמיני עצרת, החג שאחרי חג הסוכות, יש ממד חידתי. זהו חג שכותב התורה מצווה עליו מבלי לתלות אותו בשום עילה. הרב חרל"פ, כתב לפני כמאה שנה על "תגבורת השנאה של העמים לישראל שמתעוררת על פי רוב דווקא בימי חג הסוכות. בימי חג אלו אנו משוועים 'הושע נא'" (מי מרום, אורי וישעי, רל"ה). הדברים מקבלים ביטוי גם בהפטרות חג הסוכות ושבת חול המועד סוכות, העוסקות במלחמת גוג ומגוג העתידית. גם הפטרת שמיני עצרת נוגעת בכך בעקיפין, והשנה חשנו בכך עד עומק נשמתנו.
פרשת 'תזריע' פותחת בדיני לידת בן זכר, ואחד מהם הוא המילה. מדוע דווקא ביום השמיני? ביהדות יש לא מעט מחזורים של הספרה שבע, ימי השבוע, שבעת ימי בראשית, שבעה ימים של ישיבה בסוכה. היום השמיני הוא ה״איסרו חג״ שאחרי החג, ברית המילה שנעשית ביום השמיני להולדת הזכר, שמונת ימי חנוכה. רבינו בחיי מציין שורה של דברים הנוכחים במשכן ובמקדש ועניינם הספרה שמונה. שמונה בגדים לכהן הגדול, שמונה בדים, המוטות לנשיאת כלי המשכן, שמונה כלי זמר המלווים את מזמורי הלויים, שמונה ימים הכשרת הקורבן להקרבה "מיום השמיני והלאה יירצה לקורבן"…. שמונת ימי המילואים.
בעל הכלי יקר מבאר שלא בכדי קרא ד' למשה ביום השמיני, כדי להשרות שכינתו בישראל. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי טוען שהיות ואצל כל העמים השבוע הוא בן שבעה ימים, היא הוכחה כי העולם נברא ובאופן שרירותי קבע א-לוקים את שבעת ימי השבוע כמוסכמה העוברת במסורת מאדם הראשון לכלל האנושות (מאמר א', נ"ג-ס"א).
המספר שבע מייצג את שלמות הטבע. מחזוריות הזמן נעה על ציר המספר שבע, עניינים טבעיים בחיי האדם נקבעו במספר שבע, כדברי הרמב"ם "ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה" (אבלות פ"א ה"א).
במסורת הקבלית הספרה שמונה מייצגת את הממד שמעבר למצב הטבעי ושאינה מקבלת את הטבע כפי שהוא, אלא מחפשת בו ממד אחר שהוא מעל הטבע. מי שהיטיב לבטא זאת היה המהר"ל מפראג. המספר שמונה בניגוד למספר שבע, מייצג את הדרגה שהיא מעל הטבע, ולכן כל פעם שניפגש במספר שמונה נמצא כי הוא מבטא רעיון או דבר שהוא מעל הטבע (נצח ישראל, ז'). אנחנו מתפעלים מטבע הבריאה אבל מחפשים להוסיף לו ממד אחר, עמוק יותר, גבוה יותר (שם, י"ט). התורה מצפה מאתנו לקול פנימי שלא נותן לנו מנוח ומבקש לשלמות גבוהה יותר. אין תעלומה מסקרנת יותר מאשר קיומו של העל-טבעי. אינספור עדויות, מתארות מפגשים עם תופעות על-טבעיות מסוגים שונים. למרות כל העדויות והדיווחים, אף מחקר מדעי לא הצליח לאשש את קיומו של העל-טבעי. אף תופעה על-טבעית לא עמדה בהצלחה במבחן מדעי קפדני וביקורתי.
הגמרא ודברי חז"ל מלאים בהתייחסות לכוחות על טבעיים. מנקודת מבטה של היהדות, המושתתת על אמונה ורוחניות, נראה כי אכן ישנם כוחות על טבעיים, אך התורה וחכמים חששו מפני כוחות רוחניים שליליים. על כן התורה הזהירה מפני כוחות אלו ואמרה "מכשפה לא תחיה" (שמות כ"ב י"ז). חכמי היהדות נחלקו בנוגע לסיבה בגינה נקטה התורה בחריפות קיצונית כל-כך בייחס למכשפים. לדעת הרמב"ם, מדובר באמונה טפלה שאין בה ממש, דבר שבמהותו מבוסס על אחיזת עיניים ושקר ודינו כעבודה זרה. הרמב"ם התייחס לסיבה שדברים מסוימים המיועדים לרפואה אינם בגדר כישוף מכיוון שיש בהם רציונל הגיוני, גם אם בעצמם אינם פועלים את פעולתם, אלא שהשכנוע העצמי שהם פועלים יכול כבר לעזור. דוגמה לכך ניתן לראות בהלכה המתירה ללחוש לחשי קסמים, שהם מעין כישוף, למי שנשכו עקרב, ואפילו בשבת ,"ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תיטרף דעתו עליו" (יו"ד , קע"ט).
החשש מעין הרע נזכר הרבה במקורותינו בתחום המיסטיקה, אבל בעולמה של הלכה הוא נזכר רק פעמיים כטעם להלכה. האחד- עליה לתורה של שני אחים, או אב ובנו, בזה אחר זה "יכולים לקרות שני אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע" (או"ח, קמ"א, ו'). המשנה ברורה כותב שאיסור זה גם אם הם אומרים שאינם מקפידים על עין הרע (ס"ק י"ט). הלכה נוספת, חופה אחת לשני חתנים. הרמ"א פסק בהלכות קידושין "ויש אומרים דאין לברך לב' חתנים ביחד משום עין הרע, וכן נוהגים לעשות לכל אחד חופה בפני עצמו ולברך לכל אחד" (אבהע"ז, ס"ב, ב'). את דברי האמורא רב, לפיהם מרבית בני האדם מתים בעין הרע (ב"מ, ק"ז ע"ב), ביאר הרב שלום מָשָׂאשׂ, מי שכיהן כרבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי הספרדי של ירושלים כך, "והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה, 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים" (שמ"ש ומגן ח"ב עמ' שכ"ו, אחרית לאיש שלום עמ' 15 ועמ' 17). כלומר, מה שגרם למותם היה עין הרע שהם הטילו באחרים, והצער שהצטערו לראות בהצלחת חבריהם, זהו שהביא לחולי ולמוות, על שאינם יכולים לראות בטובת חבריהם.
בשמיני עצרת תשפ"ד שוב נאמר, "בקרובי אקדש", "האש הזרה" כילתה. רק העין הטובה והאחווה היא זו שתסלק את אותה האש ותשרה בתוכנו שכינה.
