לא מחוץ למחנה

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" [יג'- מה']. רש"י מסביר: "משמיע [הכוהן] שהוא טמא ויפרשו ממנו." אחרי הכרזה זו בא הבידוד- "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." [מו']

רד"צ הופמן מוכיח שאין הבידוד בא על מנת להימנע מהדבקה, שהרי בנגע הבית מצווה התורה לפנות את הבית מכל כליו לפני בוא הכהן לבדוק את הבית ולטמאו, ואילו היה מדובר בחשש מהדבקה, היה צריך לטמא את כל הכלים שבאו במגע עם המחלה. אם כך, מדוע להשפיל את זה שלקה בצרעת? חז"ל מפרשים [ערכין טז'.] שמדובר במי שמוציא שם רע. לדעת רוב הפרשנים הצרעת היא משהו נסי הבא על אדם בהשגחה פרטית כרמז לכך שחטא, וכקריאה אליו לחזור בתשובה [נחמה ליבוביץ', עיונים, 149 -157].

עד כמה כואב פרסום רע על אדם או קבוצה, יעיד פרסום הגינוי לקיבוץ ניצנים לאחר נפילתו בידי הצבא המצרי בתש"ח. הקיבוץ השוכן בין אשקלון לאשדוד, עמד בתש"ח למכשול בפני הצבא המצרי בדרכו לתל-אביב. למחרת הכרזת העצמאות פלש הצבא המצרי לישראל יחד עם עוד ארבעה צבאות ערב. המצרים נעו על כביש החוף וכבשו את יד מרדכי ב-23 במאי לאחר 4 ימי קרב. הטור המצרי שמנה 2 גדודים נע צפונה והגיע עד לגשר 'עד הלום' על נחל לכיש. הגשר פוצץ לילה קודם לכן בידי אנשי גבעתי. המצרים התבצרו מסביב לקיבוץ. הקשרית מירה בן ארי דיווחה על 1,300 כלי רכב מצרים שנעו על הכביש שממזרח לקיבוץ. חטיבת גבעתי תקפה את המצרים המתבצרים ב- 2 ביוני, אך ללא הצלחה. הכוח ספג אבדות ונסוג. בליל 7.6 תקפו המצרים את הקיבוץ מהאוויר ומהיבשה בכוח אש עצום. הרס רב נגרם לקיבוץ. אחרי כמה שעות הרעשה תקפו מאות חיילים מצרים המלווים בשריון ובתותחים את הקצה הצפוני מזרחי של הקיבוץ וכבשו את 'גבעת המכלים' החולשת על הקיבוץ. המגינים ספגו אבדות כבדות ונסוגו לעבר חדר האוכל. הקשרית מירה שידרה למפקדת גבעתי 3 שדרים. הראשון היה בשעה 10:00 ובו קריאה לעזרה. לאחריה נפלו עוד 10 מהמגינים  ובשדר השני בשעה 11:00 שידרה: "המצרים על הגדר, התחמושת אוזלת"/

המצרים מיהרו להודיע בשעה 12:00 בקשר שהקיבוץ נפל בידיהם. ההודעה נקלטה במפקדת החטיבה ויתכן שזו הסיבה למחשבה שהקרב היה קצר. בשעה 12:30 שידרה מירה את השדר האחרון, אחרי שנפלו 6 מגינים נוספים: "הצבא המצרי בכל המשק, אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם". בשלב זה הורה המפקד שוורצנשטיין לסגת לעבר בניין 'הארמון' – מבנה בן 2 קומות ולהתבצר בו. בשעה 15:00 נערכו המגינים לנסיגה משטח הקיבוץ בכיוון דרום -מערב.

חולייה של 4 לוחמים נשלחה לתפוס גבעה שלטת כדי לחפות על הנסיגה והארבעה נהרגו מירי המצרים. בהעדר נתיב נסיגה ולאחר נפגעים נוספים בארמון, החליט שוורצנשטיין על כניעה. הוא הלך לקראת המצרים עם דגל לבן ויחד עמו מירה בן-ארי. לפתע ירה קצין מצרי בשוורצנשטיין והרגו. מירה שלפה אקדח והרגה את המצרי. קצין אחר ירה בה והרגה. לאחר מכן החליטו המצרים לנצור את האש ולקחו בשבי 105 מהלוחמים ואנשי הקיבוץ ובתוכם 16 פצועים. 33 לוחמים נהרגו בקרב.

למחרת, פרסמה מפקדת גבעתי כרוז וכותרתו "כשלון- ניצנים נפלה" ובהמשך: "בית אין מגינים על-תנאי. ההגנה, משמע, להכין את ההגנה בכל כוחות הגוף והנפש! ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע, כל עוד הגוף חי וכדור אחרון נושם במחסנית- חרפה היא! לצאת לשבי הפולש-חרפה ומוות!" ['גבעתי מול הפולש' עמוד 163]. את הדף ניסח אבא קובנר לבקשת המפקד שמעון אבידן.

כשחזרו השבויים בתום המלחמה ושמעו על הכרוז, הם פנו לבן גוריון ודרשו את טיהור שמם. צה"ל מינה ועדת חקירה שקבעה כי הלוחמים נכנעו לאחר לחימה עיקשת תוך גילוי אומץ לב. למרות זאת, המחלוקת סביב הקרב נמשכה וחברי הקיבוץ חשו שהוצאו 'מחוץ למחנה' על לא עוול בכפם.

Yaakovspok1@gmail.com