פגיעה באטומים של הנפש

שתי פרשיות שלמות עוסקות בנושא רפואי שלא מלבב את הנפש, בלשון המעטה. סוגים שונים של צרעת הבאה על האדם, על כליו, על בגדיו ועל ביתו. בפירוט רב מתעמקת התורה בצבע ובעומק של מחלה קשה באיברי האדם.

חלק מן חוקרים סבורים כי מדובר על אמצעי הגנה בריאותיים, בריאות הציבור, מניעת הידבקות בעיקר על ידי סגר ובידוד של המצורע. על פניו, ההסבר נשמע הגיוני, אבל אינו מתיישב עם רכיבים מרכזיים ב'תורת המצורע'. מדוע כהן ולא רופא? מדוע הצרעת אינה תופסת בגויים ובנוכרים? ומדוע בכינוס המונים כמו בימי חג, אין אוכפים את חוקי הסגר הללו?

חז"ל במדרשיהם ובפירושיהם אינם גורסים כך. הם מתארים מציאות שבה עקב סיבות שונות נפגע הקשר שבין הגוף לנפש. לשון הרע, גאווה וחמדת הממון הם הגורמים המרכזיים הפוגעים בשלמות הקשר הסימביוזי שבין הגוף לנפש ולנשמה.

הצרעת הינה הביטוי הביולוגי של השימוש הלא נכון והלא ראוי בכוח הדיבור. מהו כוח הדיבור וכיצד מתקשרים העניינים זה לזה? האותיות שיוצרות מילים ומשפטים מצויות במעמקי נשמתנו.

אין-ספור אותיות המתרוצצות הנה ושוב ומבקשות לצאת החוצה דרך גרוננו. האותיות הן האטומים של הנשמה! כאשר תינוק שאינו יודע מהי אות ומהו דיבור, מוציא מגרונו הברות שרק משפחתו מכירה ומבינה, הוא מוציא החוצה את האותיות ממקורן הפנימי אל שפתו ואל גרונו. הצורך הביולוגי לדוגמה לבקש בקבוק מים עקב יובש פנימי, מתבטא בהפקה של הברות תינוקיות המהוות בשלב זה את כוח הדיבור שלו. אימו או אביו מבינים היטב על מה מדובר, ומייד נותנים לו בקבוק.

מחלת הצרעת הינה הביטוי הביולוגי של השימוש הלא נכון והלא ראוי בכוח הדיבור

מעבר לפלא העצום של יכולת 'הדיבור' המופלאה של התינוק, אנו חוזים בתופעה בלי מובנת לחלוטין שבה הביולוגיה והכימיה מתורגמת לאותיות דיבור. איה הממשק המתרגם אטומים ומולקולות של החומר אל אותיות הדיבור?

נדמה כי זו כוונת התורה בשתי פרשות אלו. לדידה, ברמת המקרו, האטומים של הנשמה ושל החומר מקורן אחד. הם סוגים שונים ברמה החומרית, אבל אותו סוג ברמה הרוחנית. יש ביניהם קשר סמוי, שאתו חושפת התורה בפנינו בפרשות 'תזריע' ו'מצורע'. לקשר הזה יש ביטוי מעשי ברמת הפרט וברמת הכלל. הלשון והדיבור יכולים בשימוש לא נכון להיות גורמי מחלה המכונה צרעת. ברמת המקרו, עקב הקשר ההדדי שבין 'האטומים' הללו יכולים אטומי הנפש הפגועים לפגוע באטומי החומר, וכן להיפך.

חלק מן ההבראה מכונה 'ישיבת בדד' של החולה בצרעת, וזה מתקיים על ידי הוצאתו מן המחנה. מדוע? כי אטומי נפש פגועים יכולים להיות 'מדבקים' גם בסביבה החומרית וגם בסביבה האנושית. רכילות, לשון הרע, גאווה וחמדת ממון פוגעים באטומי הנפש, ואלו בתורם פוגעים באטומי החומר.

תקשורת מכל סוג, אינטרנט ורשתות חברתיות הם כלים רבי-עוצמה להפצת המחלה בכל הרמות, כולל ברמה העולמית. ההוצאה מן המחנה נועדה לא רק להבראתו של הפרט הפגוע, אלא גם לשמירה על הציבוריות. מן ההיבט הזה, זהו אמצעי מניעה של הידבקות.

הצרעת יכולה חלילה להיות צרעת נפשית כללית, היא יכולה להיות 'נגע לאומי'. עינינו חוזות כיצד הנגע הזה יכול להתפשט באופן נוראי וכמעט בלתי ניתן לעצירה. זה עשוי לבוא לידי ביטוי בהתעלמות מן האחר ומן החלש, וזה עשוי לבוא לידי ביטוי בשחיתות שלטונית.

התורה, באמצעות תיאורים 'לא מלבבים' ולא אסתטיים, מעבירה לנו מסרים אלו בדרך מוחשית וריאלית, אך 'לא הגיונית'. הפתרון לרכיבים הלא הגיוניים נמצא בתובנה המתוארת לעיל שלפיה: האדם הוא שלמות פיזית ורוחנית אחת המורכבת מאטומי החומר ומאטומי הנפש.