להיכן להסתובב ב'בואי בשלום'?

כידוע, סדר 'קבלת שבת' איננו חלק אורגני מתפילת השבת. במקורות ההלכתיים, תפילת שבת נפתחת כבכל יום, בקריאת שמע וברכותיה, ולאחריה תפילת עמידה. מקור המזמורים הנאמרים בקבלת שבת הוא מימי מקובלי צפת, שפיתחו מאד את טקס קבלת השבת והפכו אותה למרכיב מרכזי בתפילות השבת.
המנהג לייחד טקס לקבלת שבת מוזכר כבר בתלמוד הבבלי (שבת קיט, א), שם מסופר על רבי חנינא שהיה מתעטף עומד ערב כניסת שבת ואומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", וכן על רבי ינאי שהיה לובש בגדי השבת בערב השבת והיה אומר "בואי כלה בואי כלה". מנהג זה מוזכר להלכה ברמב"ם (שבת ל, ה), ובשולחן ערוך (או"ח רסב, ג). בעקבות כך, נהג רבי משה קרודובירו, ממקובלי צפת, לצאת עם חבורת תלמידים אל השדה כדי לקבל פני השבת, שם היו אומרים את מזמורי התהילים מ'לכו נרננה' והלאה, המוכרים כיום. האר"י, לעומתו, לא פתח את קבלת השבת שלו במזמור 'לכו נרננה' אלא ב'מזמור לדוד', ולכן יש כיום בקהילות ספרד שאינם אומרים את המזמורים הנ"ל. בכל מקרה, כל העדות אימצו בחום את הפיוט 'לכה דודי' הידוע מאת רבי שלמה אלקבץ, בו שוררו על קדושת השבת, התאוננו על גלות השכינה וקראו לה להתעורר מתרדמתה ולבשר את גאולת ישראל.
בשל מרכזיותו של הפיוט 'לכה דודי' נהגו בקהילות רבות לעמוד במהלכו, שבכך הראו שמקבלים את השבת, ולכל הפחות נהגו לעמוד בבית האחרון 'בואי כלה'. מלבד זאת, נהגו בקהילות אשכנז להסתובב אחורנית בעת אמירת 'בואי בשלום', ובעדות המזרח בעת אמירת קבלת שבת כולה. אבל, לכאורה, מנהג זה טעון ביאור. מדוע כדי לקבל את השבת יש להסתובב אחורה? והרי כיוון התפילה הוא אל המקדש, ומן הסתם גם קדושת השבת מגיעה משם. אם כך, ראוי היה לכאורה לצעוד קדימה כדי לקבלה ולא להסתובב אחורנית?
מפגש עם השקיעה
מקור המנהג להסתובב אחורנית בעת קבלת שבת הוא בספר 'שער הכוונות' לאר"י:
"הנה קיצור סדר קבלת שבת הוא וכו', ותחזיר פניך כנגד רוח מערב ששם החמה שוקעת, ואז תסגור עיניך ותכוין באימה וביראה כעומד לפני המלך, ותאמר מזמור הבו לה' בני אלים כולו בנעימה, ואחר כך תאמר ג' פעמים בואי כלה בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא".
מנהג האר"י היה אפוא להפנות פניו לצד מערב בעת קבלת השבת ולקבל באותה עת 'תוספת קדושת שבת'. ככל הנראה מנהג זה נבע מהתפיסה שהשכינה שורה במערב, וכך בפנייתו של אדם למערב האדם הזמין את השבת לבא אליו.
נמצא שהמנהג במקורו לא מדבר על סיבוב אחורנית בעת קבלת שבת או באמירת 'בואי בשלום' (למעשה, עיקר הסיבוב שייך למלים 'בואי כלה' הנאמרות בסוף הבית, אך הונהג להסתובב באמירת הבית כולו), אלא על פנייה מערבה. למקומות השוכנים ממערבה של ירושלים, שם מתפללים מזרחה, משמעות המנהג היתה שעליהם להסתובב לאחור, לכיוון מערב, אך בשאר המקומות ששוכנים מדרומה, צפונה או מזרחה של ירושלים, שם כיוון התפילה אינו למזרח, היה צריך לכאורה להפנות את הפנים לכיוון מערב ולא אחורה. אכן, כך פוסק מלכתחילה הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ג, מה).
שתי אפשרויות
דע עקא, שמנהגו של האר"י היה לקבל שבת בעודו בשדה, כמנהג מקובלי צפת. אז היה קל להפוך את הפנים למערב וגם לחזות בפעול בשקיעה. אבל מה משמעות מנהג זה בעודנו נמצאים בתוך בית הכנסת, עומדים מול ארון הקודש ובכלל לא רואים את השקיעה? כאן, לכאורה, הפיכת הפנים בעייתית, שכן אין מכבוד ספרי התורה וארון הקודש להפנות את הפנים מהם. כיצד אם כן אנו מתירים לעצמנו להפנות את הפנים מארון הקודש?
הרב עובדיה יוסף דן בדבר בשו"ת יחוה דעת (ג, יט), ומסיק כי היות "שהמנהג שהופכים פניהם כלפי מערב בבית הכנסת, יסודתו בהררי קודש" יש להתיר את הדבר. אך דוק בדבר: ההיתר ניתן רק כשבאמת הסיבוב הוא לצד מערב, ולא לצד אחר! אפשרות אחרת שהתקבלה כמנהג היא לפנות אל פתח בית הכנסת כדי להראות כאילו אנו מתכוונים לצאת דרך הפתח ולקבל את השבת, כפי שהורו האמוראים ונהגו בפועל המקובלים (שו"ת בצל החכמה ג, סה). נראה שגם מנהג זה יש בכוחו כדי להתיר את האיסור להפנות את הפנים מארון הקודש.
אולם, מה נגיד על מקום ששם כיוון התפילה אינו למזרח וכן דלת הכניסה לא נמצאת מאחורי המתפללים? שם נראה שלא רק שאין שום משמעות לסיבוב אחורנית בזמן קבלת שבת, אלא שיש בזה גם בעיה של פגיעה בכבוד ספרי התורה. לפיכך לטעמי ראוי היה במקומות הללו להקפיד לתור אחר צד מערב או אחר דלת הכניסה ולפנות לשם, גם כדי לקיים נכון את המנהג וגם כדי שתהיה הצדקה להפניית הפנים מארון הקודש. חשוב לזכור, אין שום משמעות בפנייה לקירות האחוריים של בית הכנסת או לעזרת נשים, בעת קבלת שבת.
(תולדות תשע"ה)