הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מעבר לזמנים הקצובים של התפילות, תקנו חכמים לברך ברכות שונות בתגובה למקרים שונים בחיים. חלק מהן נאמרות בעקבות מפגש עם אירועי טבע מיוחדים, חלקן נאמרות בתור בקשה וחלקן בתור שבח או הודאה. תכלית כולן, כותב הרמב"ם, היא "לזכור את הבורא תמיד" (הלכות ברכות א, ג). כלומר, המטרה היא להזכיר לאדם את מציאות ה' בכל עת, ולהפנים את העובדה שהוא סיבת הכל – הוא בורא הטבע, הוא הגומל לאדם כמפעלו והוא המשגיח עליו.
חלק מברכות אלו היא ברכת ההודאה הנאמרת על לידת בן. הגמרא קובעת (בבלי ברכות נט, ב) כי ככלל ברכת ההודאה משתנה בין מקרה בו לאדם יש הנאה פרטית מדבר כלשהו, שאז יש לברך 'שהחיינו', לבין מצב בו עוד יש לאדם שותפים בהנאה, שאז מברך 'הטוב והמטיב'. בהמשך, הגמרא מקשה על חילוק זה מן הברכה שנקבעה על הולדת הבן (בבלי ברכות נט, ב):
"וכל היכא דלית לאחרינא בהדיה לא מברך הטוב והמטיב? והתניא, אמרו ליה: ילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה, דניחא לה בזכר".
פירוש הדברים הוא שמלכתחילה הגמרא הבינה שלאישה אין הנאה (למצער, הנאה כזו המחייבת בברכה) בלידת זכר ולכן היה על הבעל לברך 'שהחיינו' בלבד. אך למסקנה יש לאשה הנאה מכך, ועל כן על בעלה לברך הטוב והמטיב. ואיזו הנאה יש לאישה? מסביר הרשב"א (שו"ת ד, עז) שהאישה נהנית מכך שבנה תומך בה לעת זקנה, דואג לצרכי קבורתה, וכן יורש אותה. זוהי תועלת שמגיעה לבני הזוג גם יחד. דין נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח רכז, א).
פתרון צדדי
השאלה העולה מכאן היא מהו הדין כאשר נולדת בת – האם גם אז יש לברך, ואם כן איזו ברכה. בעניין זה אנו נתקלים בחומה של שתיקה, לא רק אצל המקורות הראשונים – במשנה ובתלמוד, אלא גם אצל פוסקי הלכה יותר מאוחרים. מה יש להסיק מכך?
בעניין זה קיימות בקרב פוסקי דורנו מגוון של דעות. יש שנצמדו ללשון הפוסקים והורו לא לברך כלל על הולדת הבת. ה'משנה ברורה' גם מסיק כך באופן עקרוני, אך מחדש מדעתו ברכה אחרת (רכג ס"ק ב):
"ומכל מקום נראה לי פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה (=את התנוקת) מברך ברכת שהחיינו, דמי גרע ממי שרואה את חברו לאחר ל' יום ושמח בראייתו דמברך שהחיינו"?
לדברי ה'משנה ברורה' אותה הנאה מהבת שנולדה איננה פחותה מאותו חבר שלא ראוהו שלושים יום, שעליו מברכים שהחיינו. ולכן, אם לא הטוב והמטיב, הרי שיש לברך על הולדת הבת שהחיינו.
הפתרון של ה'משנה ברורה' מעורר אי נוחות. ראשית, מבחינת ההלכה הפורמלית יש כאן בעיה, שכן אם כבר דנים בלידת הבת בגדר של ברכות הראייה על חבר, הרי שראוי יותר לדמות זאת למי שלא ראה את חברו י"ב חודש, שמברך עליו 'מחיה המתים', ולא למי שלא ראה את חברו במשך שלושים יום, שהרי את הבת ההורים לא ראו מעולם. ושנית, יש הבדל מהותי בין הברכות. ברכה על לידת זכר היא ברכת ההודאה על עצם חידושו של דבר בעולם, בעוד שהברכה לרואה את חברו היא ברכה הנובעת ממפגש מקרי ולא מהותי. לברך שהחיינו על ראיית הבת מפחית אפוא את משמעות לידתה לאדם המברך.
שינו מעמדות
מסיבות אלו קשה בעיני לקבל את הפתרון שהוצע ב'משנה ברורה' (ואכן, לא כל הפוסקים האחרונים קבלו אותו). באופן פשוט נראה שהסיבה לאי הזכרת הברכה על הולדת הבת במקורות היא משום שלידת בת נתפסה מבחינה חברתית כדבר פחות משמח מאשר לידת זכר. הדבר נובע הן ממעמדן של הנשים בכלל באותה עת והן מהתרומה הדלה של בת לכלכלת המשפחה, והמשכת המסורת המשפחתית. לא מעט מימרות תלמודיות יוכיחו זאת.
לתובנה זו השלכה גדולה לימינו. ודאי הוא שהן מבחינת תרומתן של הבנות והנשים בכלל לכלכלת הבית ולסיוע להורים בפרט, והן מבחינת מעמדן החברתי, המציאות השתנתה. הבת דואגת להוריה לא פחות ולעתים רבות אף יותר מאשר הבן, ומנגד אלו רואים בה את ממשיכת דרכם לא פחות מהבנים. שינוי זה מוכיח את עצמו גם בשטח, כשרואים כיצד זוגות צעירים רבים מעדיפים, לפחות בילד הראשון, בנות יותר מאשר בנים.
לאור זאת נראה שבימינו לא ניתן להימנע מלהשוות את הדין בין הבנים לבנות, ולברך על לידת הבת הטוב והמטיב. וכי יעלה על הדעת שעל שמועות טובות או יין טוב שבא בארוחה, יברך האדם הטוב והמטיב ואילו על ההנאה מלידת הבת, לה הוא זוכה יחד עם שותפתו לחיים, לא יברך ברכה זו? בעניין זה נראה בעיני שדווקא מי שירא מלחדש דבר שלא כתוב במפורש ונמנע מלומר ברכה זו חרף שמחתו הגדולה בלידת הבת, חוטא למטרה הבסיסית שלשמה נתקנו אותן ברכות – להזכיר את שם ה' בכל הטובות הנקרות עלינו.
(חיי שרה תשע"ה)
