נוסח ברכת 'אשר קדש'

זכינו בשבוע שעבר להכניס את בננו בבריתו של אברהם אבינו. היות שאנחנו משפחה מעורבת (אני אשכנזי ואשתי תוניסאית) המתגוררת בקהילה מעורבת, חיברתי נוסח משולב אשכנזי-ספרדי של סדר הברית. הפיוט "יהי שלום בחילינו" הושר יחד עם הפסוק "הנה אנכי שולח לכם" במנגינה חסידית, הוספנו את ברכת הבשמים לטקס וחתמנו בברכת כהנים לרך הנולד.
אך בדבר אחד חרגנו הן מהנוסח האשכנזי והן מהנוסח הספרדי – בברכת "אשר קדש". כידוע, במהלך הברית יש שלוש ברכות על מעשה המצווה – "על המילה", "להכניסו" ו"שהחיינו". לאחר מכן עושים מעין קידוש על היין – פותחים בברכת הגפן וממשיכים בברכה על קדושת המילה – "אשר קדש", ומשם להקראת השם. הנוסח הנפוץ של ברכה זו הוא כדלהלן:
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחוֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ, עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵ-ל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ, צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית."
בנוסח הספרדי של נהוג להוסיף את המילים "זרע קודש" לאחר המילה "ידידות", אך אין בכך שינוי משמעותי בלשון הברכה, ונמצא שהנוסחים זהים בעיקרם.
לשון הווה
דיון מעניין נמצא בפוסקים לגבי ההגייה הנכונה של המילה "צוה" בברכה זו. היו נוסחים שבהם הופיעה צד"י חרוקה, מה שהפך את החלק האחרון של הברכה ללשון עבר. אך הש"ך דוחה אפשרות זאת (יו"ד רסה, ס"ק ה):
"ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת כו' גם לא שייך לשון צוואה אלא לשון הבטחה."
טוען הש"ך שאם בברכה אנו אומרים שהקב"ה ציוה בעבר להציל ידידות שארנו משחת, אין כל משמעות למלים "על כן בשכר זאת". בשכר זאת, משמע שאנו עומדים לבקש דבר מה מהקב"ה להווה, ומה שייך לספר מה הוא עשה בעבר? ועוד, אם מדובר על הצלה שנעשתה בעבר, לא שייך להשתמש במילה 'צוה', שכן את מי הוא ציוה להצילנו בעבר? ראוי היה יותר להשתמש בלשון הבטחה, שהקב"ה הבטיח בעבר להצילנו.
מסקנתו של הש"ך היא שאין לגרוס ציוה בלשון עבר אלא צוה בלשון הווה (צד"י פתוחה וואו צרויה), וכך נמצא שאנו מבקשים שבשכר ברית המילה שאנו עושים הקב"ה יצווה להציל אותנו ואת זרענו. כך הוא הנוסח המקובל ב'בית יוסף', וכן נפסק ב'ערוך השולחן' (יו"ד רסה, יז). זהו ככל הנראה הנוסח המקובל היום בארץ ישראל.
בקשה נוספת
ואולם, בהלכות הרמב"ם (מילה ג, ג) מצאנו נוסח אחר לברכה:
"ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד, צורנו צוה כצוית לקדושים להציל ידידות שארנו משחת. ברוך אתה ה' כורת הברית."
בנוסח זה הושמטו מספר מלים מהנוסח המקובל בידינו והוספו אחרות, כשהשינוי המשמעותי ביותר הוא תוספת המילה "לעד" לאחר המילה "חלקנו". מדוע שונה הנוסח אצל הרמב"ם? זכינו שהרמב"ם בעצמו יסביר:
"בלי ספק לא יתבאר לכם ענין זאת הברכה אם לא שנאמר לעד סוף הדברים, והוא שבשכר זאת המצוה היה אל חי חלקנו לעד כמו שאמר בחיובה והקימותי את בריתי ביני וביניכם ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לא-להים ולזרעיך אחריך, וכאשר השלמנו זה הענין התחלנו בענין אחר והתפללנו לו יתברך ואמרנו י"א צורינו צוה להציל ידידות שארנו משחת כאשר צוית לקדושים."
הרמב"ם מסב את תשומת לבנו לכך שבנוסח שבידינו יש בעיה תחבירית. בחלק הראשון של הברכה, עד המלים "ברית קודש" אנו מתארים את הקב"ה ומעשיו בעבר – הוא קדש ידיד (אברהם או יצחק) בבטן, ושם חוק בבשרו (=שארו), ואת צאצאיו חתם באות ברית קודש. בחלק השני אנו פונים אליו בלשון נוכח ומבקשים ממנו בקשה – על כן בשכר זאת וכו'. באופן פשוט היה עלינו כעת לציין את מה שאנו מבקשים ממנו לאחר שכבר תיארנו אותו, אך בנוסח שבידינו אנו משהים זאת ושבים ומתארים את גדולת הקב"ה – "א-ל חי חלקנו צורנו", ורק לאחר מכן מבטאים את בקשתנו – "צוה להציל" וכו'. יש כאן חזרה לא ברורה על תאריו של הקב"ה, ויותר היה ראוי לומר זאת בחלק הראשון של הברכה, כשתיארנו אותו ואת מעשיו.
לכן הרמב"ם טוען שיש להוסיף את המילה "לעד" לאחר המלים "א-ל חי חלקנו". עם התוספת הזו, יתפרשו המילים הללו גם כבקשה, בה אנו מבקשים מהקב"ה שיהיה א-להינו לעד, כפי שמובטח לאברהם, ולאחר מכן אנו מוסיפים בקשה אחרת – "צורנו צוה… להציל ידידות וכו". כך נמצא שיש שתי בקשות לאחר המלים "על כן בשכר זאת", ואין כל קושי תחבירי בלשון הברכה.
נוסח זה של הרמב"ם נראה מתוקן וברור יותר משאר הנוסחים. על כן, כשחברנו את הנוסח המשולב לטקס ברית המילה, הבאנו את ברכת "אשר קדש" בנוסח הרמב"ם. כך שילבנו גם את מסורת תימן בסדר הברית.

הרוצים לקבל את סדר ברית המילה בנוסח משולב, יכולים לפנות אלי למייל: alonshabbat@gmail.com

(ויצא תשע"ה)