הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כלל הלכתי ידוע ונפוץ גורס שאשתו של אדם כגופו. דהיינו, בעניינים הלכתיים מסוימים אנו אומרים שהבעל מוציא את אשתו ידי חובה, שכן המעשה שהוא עושה מייצג אף אותה. דוגמה קלאסית לכך היא התרת נדרים. להלכה נפסק כי אדם המבקש להתיר את נדרו צריך להגיע בעצמו אל בית הדין, ואין הוא יכול למנות לכך שליח (שולחן ערוך יורה דעה רכח, טז). יוצאת דופן מכלל זה היא האישה, אשר יכולה לשלוח את בעלה שיתיר לה את נדריה בבית דין. הטעם המובא בפוסקים לכך הוא "שאשתו כגופו וכאילו היא עצמה שם" (ט"ז על יורה דעה רלד ס"ק מו).
הבעיה היא שלרוב כלל זה איננו סימטרי. כלומר, לעומת הבעל אשר יכול לייצג את אשתו, אין האישה מייצגת במעשיה את בעלה, ובלשון קצרה, אשתו כגופו אבל אין בעל כגופה. מאד מפתה לראות מצב זה כעניין מהותני ( העורך: מהותנות או אסנציאליזם, היא עמדה פילוסופית בתחום האונטולוגיה הגורסת כי לכל דבר בעולם יש מהות. מהות, במובן של הדיון האונטולוגי, היא אוסף אותן התכונות ההופכות את הדבר למה שהוא, בניגוד לתכונות אחרות, שהן מקריות. מתוך 'ויקיפדיה) המלמד על מעמדה של האישה בעולמה של תורה. על פי תפיסה זו, הבעל הוא מוקד ההתרחשות ההלכתית והאישה רק נלווית אליו. היא משמשת כ"עזר כנגדו" – הוא מחויב בלימוד תורה והיא מקבלת שכר על כך שהיא תומכת בו; הוא מצווה בפריה ורביה והיא רק אמצעי לכך; ועוד. מכאן, בקלות תישלל כל טענה לשוויון בהלכה או למחשבה מחודשת אודות מעמדן של הנשים בענייני קדושה. אך האם הדבר נכון? האם הכלל 'אשתו כגופו' באמת מעיד על היררכיה רוחנית בעולמה של תורה?
התשובה לכך איננה חד משמעית. כשם שמגוחך לטעון שכל ההבדלים בין גברים לנשים בהלכה נובעים אך ורק מתפיסה מעמדית תלויית זמן ומקום וממילא הינה ברת שינוי (תוך התעלמות מופגנת מהשינויים הביולוגיים והנפשיים שבין האיש לאישה), כך באותה מידה מגוחך לטעון שכל ההבדלים בהלכה בין נשים לגברים נובעים מעיקרון מהותני שאינו עשוי להשתנות (תוך התעלמות מופגנת מתנאי החיים המשתנים). בעולם ההלכה וההשקפה העניינים מורכבים יותר, וממילא כל קביעה חותכת תחטא לאמת, ותיתפס כשטחית.
נמחיש בקצרה את מורכבות הנושא. לעומת הכלל הגורס 'אשתו כגופו' מסתבר שישנם מקומות רבים בהלכה בהם אין האישה נפטרת במעשיו של בעלה. כך הוא למשל בענייני תפילה וברכות, חיוב אכילת מצה בלילה הראשון של פסח, משלוח מנות בפורים, ועוד. במיוחד יש להזכיר את חיוב האישה להדליק נרות חנוכה (לשיטה שכל בני הבית מדליקים; אם כי בפועל קיים מנהג הפוטר נשים נשואות מכך). נמצא שיש להיזהר מאד לפני שמוציאים מהכלל 'אשתו כגופו' מסקנה מהותנית. כלל זה איננו תקף במאת האחוזים בכל המקרים.
יתירה מכך; ישנם מקומות בהלכה שדווקא האישה היא שעומדת במרכז והיא מוציאה את בעלה ידי חובה. הדוגמה הקלאסית לכך היא הדלקת נרות שבת. למרות שהחיוב מוטל הן על הנשים והן על הגברים, מקובל שהאישה היא שמקיימת מצווה זו. הניסוח בהקשר זה של בעל השולחן ערוך (אורח חיים רסג, ו) איננו משתמע לשני פנים: "מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו".
אם הגענו עד לכאן, הרי שניתן לציין מקום אחר בהלכה, אשר מעמיד את הבעל במעמד של אשתו. כך קובע הרמב"ם בהלכות עדות (יג, ו): "כל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה שהבעל כאשתו, וכל בעל שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו שהאשה כבעלה". מה מעיד הביטוי "בעל כאשתו" על מעמדה של האישה במערכת הזוגית? האם גם מכאן נוכל להעז לגזור מסקנה מהותנית בדבר מעמד הגבר בהלכה?
בסיכומם של דברים, בכל הנוגע ליחסי גבר ואישה ראוי לשוב תמיד אל התורה שבכתב. אמת, בפרק ב' בספר בראשית התורה מספרת שהאיש נברא ראשונה, ורק לאחר מכן נבראה האישה כ"עזר כנגדו". אולם, יהא זה חטא לגזור מכך מסקנות חפוזות בדבר תפקידה ומהותה של האישה בעולם. יש לזכור שתיאור זה בא לאחר פרק א', בו מסופר כי הזכר והנקבה נבראו יחד, רק ביחד הם נקראו "אדם", ועל שניהם הוטל הציווי לפרות ולרבות, למלא את העולם ולשלוט בו. כיצד לפתור את הסתירה שבין הפרקים, זאת לא מענייננו כאן. מה שבטוח הוא שבפרקי בראשית, מעמד האישה הוא סיפור מורכב ורחוק מלהיות חד-מימדי. כפי שראינו לעיל, מסתבר שגם בהלכה הוא כזה.
(ויגש תשע"ו)
