התחבולה של הסוחר

 

בקניות החולין שלנו אין הצדקה לכך שנממן בעלי עסקים המנצלים כל שעת כושר לרווחים שאינם גלאט כושר

התנהלותו של עפרון בתחילת פרשתנו מול לקוחותיו, עומדת בניגוד גמור להתנהגותו של אברהם בתחילת הפרשה הקודמת עם אורחיו. אברהם הציע לאורחיו: "וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם", ובפועל הכין ארוחת גורמה כיד המלך עם בופה בשרי וחלבי ומנות אחרונות. מכאן אמר רבי אלעזר: "צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה". לעומת זאת עפרון פתח בהצהרה: "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ", כלומר נתתיה במתנה ובחינם, ולבסוף דרש: "אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף… עובר לסוחר", סכום עתק במטבעות יקרות-ערך שמתקבלות בסחר בין-לאומי, ומכאן למדנו שדרכם של רשעים "אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים" (ב"מ פז, א).

בעוד שאברהם התאפיין בעין טובה (אבות ה, יט), תכונת עפרון הבולטת הייתה עין רעה. עובדה זו השתקפה כבר בשמו: עפרן בגימטריה: רע עין = 400, (ב"ר נח ז). שמו מציין במדויק גם את המספר הרב של שקלי הכסף שלקח מאברהם (בעל הטורים כג, טז). עפרון החתי הרוויח ביושר את תוארו כסמל של חוסר יושר.

התבוננות במשא ומתן שבין אברהם לעפרון מגלה כיצד צביעות ותאוות בצע הכתיבו את מהלכיו של עפרון. אברהם ביקש תחילה רק את המערה: "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ", אך עפרון במתכוון הציע לו לקבלה ביחד עם כל השדה: "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ". עפרון נוהג בנדיבות, כביכול, כשהוא מציע לתת הכול, אולם מתברר שזו תחבולה שנועדה למקסם רווחים. הוא נוהג ממש כמו במבצעים מוכרים בעולם השיווק של זמננו, בהם מציעים לנו לקנות הרבה מעבר למה שרצינו, תוך פיתוי סרק שהקניה העודפת משתלמת.

נשים לב עוד לכך שאת ההכרזה על נתינת השדה והמערה בחינם השמיע עפרון "בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ" (פסוק י), ואילו את הדרישה לתשלום של ארבע מאות שקל כסף אמר לאברהם בארבע עיניים: "וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ: אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑יא" (פס' יד-טו). אף זו תחבולה מוכרת בזמננו, כאשר פעמים רבות יש פער גדול בין הכותרות הבומבסטיות בפרסומות, לפיהן "בעל הבית השתגע" לבין האותיות הקטנות שמלמדות שאותנו הוא משגע.

חז"ל הגדירו את רדיפת הבצע הזו כרשעות, ונשאלת השאלה – מדוע יש לראות את עפרון כרשע, הרי הוא לא כפה על אברהם את העסקה, לא הפעיל אלימות או סחיטה, והכל נעשה מתוך רצון טוב של שני הצדדים?

התשובה המתבקשת היא שגם בעולם השיווק צריכים להיות כללים של יושר והוגנות. מותר לפתות אנשים לקנות בעזרת מבצעים שונים, אולם מי שמשווק לקשישים מוצרים שהם לעולם לא יעשו בהם שימוש, מי שמטעה בפרסומות או מפקיע מחירים, מי שמוכר אשליות למשקיעים בהשקעות מפוקפקות ומי שפועל באגרסיביות כדי לבלוע מתחרים בעסקים, כל אלה ודומיהם אמנם לא עוברים את הרף הפלילי, אבל עוברים בהחלט על הרף המוסרי.

יש מקום לתחרות ולמשיכת קונים בעולם הכלכלה, אך לא בדרך עקלקלה. כשעפרון מנצל את מצוקת אברהם וכאבו, כאשר אשת נעוריו שזה עתה נפטרה מוטלת לפניו, כדי לעשות קופה, התנהגותו היא בבחינת כשר אבל מסריח. אולי הוא סוחר גדול, אבל בוודאי אדם קטן, בפלילים הוא לא יורשע, אבל בזיכרון שלנו ייחרט כאדם רשע.

משמעות הדברים איננה רק לאנשי עסקים שצריכים לדבוק בדרכי אברהם, אלא גם לכלל ציבור הצרכנים שצריכים להימנע מלחזק את תלמידיו של עפרון. אמנם אברהם בפרשתנו נאות לשלם טבין ותקילין לעפרון, שכן רצה בכל מאודו לקבור את שרה אשתו באחוזת קבר פרטית: "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" (פסוק ד'). לכן גם כשבני חת הציעו לו קבר באחת החלקות שלהם: "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ, קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ" (פסוק ו'), אברהם העדיף לשלם סכום מופקע ולקנות את השדה ואת מערת המכפלה אשר בו (עפ"י פרופ' יהודה אליצור). אולם בקניות החולין שלנו אין הצדקה לכך שנממן אמנים או מרצים שגובים שכר מופרז, ולא בעלי עסקים שמנצלים כל שעת כושר לרווחים שאינם גלאט כושר.

(חיי שרה תשפ"ב)