הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)"חכם – בנו שואלו. ואם אינו חכם? אשתו שואלתו. ואם לאו? הוא שואל לעצמו".
דברי הברייתא קשים. מה טעם יש לו לאדם לשאול את עצמו מה שכבר יודע וישיב בעצמו? איזה עניין יש לשאלה שהתשובה עליה ידועה?
זאת ועוד, את מצוות סיפור יציאת מצרים אנו פותחים בסדרת השאלות "מה נשתנה". השאלה החותמת היא: "שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". לטיבול אין שום קשר ענייני ליציאת מצרים, ולפי דברי הגמרא, כל כולו נועד לעורר את הילדים לשאלה. אך מה ערך יש לשאלה שאין בה תוכן, שנשאלת בגין מעשה חסר תוכן שכל כולו נועד לייצר שאלה, מה גם שאין למעשה שום קשר למצוות סיפור יציאת מצרים?
כיוצא בכך הסיפור הידוע על אביי שישב לפני רבה ושאל מדוע עוקרים את השולחן (סילוק השולחן היה נהוג בזמן שלפני כל סועד היה שולחן קטן, ובליל הסדר לפני סיפור יציאת מצרים היו מסלקים אותו עד לארוחה). אביי, שכנראה היה קטן באותה עת, תהה על כך שלוקחים את השולחן ורבה הגיב: פטרת אותנו מלשאול מה נשתנה. גם כאן, קשה להבין מה הקשר בין נטילת השולחן לרעיונות של ליל הסדר, וגם כאן אנו מגרים את הילדים לשאול מבלי שיש לשאלה תוכן הקשור לליל הסדר.
נראה שאין מנוס, אלא לומר שהמטרה היא לעצב דמות שואל עוד לפני העיסוק בתכנים וללא קשר אליהם. ישנן הלצות המבוססות על היהודי השואל ללא הרף, אך השאלה אינה הלצה, היא מוטיב רציני בעולם היהודי. לא בכדי היהודים הם אלו שהביאו לאנושות את היצירה הספרותית שבה נוכחות שאלות יותר מכל יצירה אחרת בתולדות התרבות – זהו כמובן התלמוד. אברהם ומשה פונים בשאלות אל הא-לוהים וכך גם הנביאים, אך יותר מכל, התלמוד הוא שביסס את המתודה של השאלה.
מה טעם יש לו לאדם לשאול את עצמו מה שכבר יודע וישיב בעצמו? איזה עניין יש לשאלה שהתשובה עליה ידועה?
קדמו לחז"ל, דוגמה טובה היא אפלטון, שכתב את דברי מורו סוקרטס בסגנון של שאלות ותשובות. אלא שתהום יש בין אפלטון לחז"ל: שאלותיו של אפלטון תוכננו כדי להגיע לתשובה שאפלטון מלכתחילה רצה להגיע אליה (כמו במתודה של ספר הכוזרי); לעומת דברי חז"ל, ששאלו מבלי שתשובה הייתה בידם. שאלת חז"ל ומחלוקתם לא היו הצגה לצורך דידקטי, אלא שאלה כפי שהיא – מהותית ותהומית.
שאלה היא פעולה המבוססת על ההכרה שיש דבר מה נעלם ומלא בסוד. השאלה מערערת על השגרה, על השעבוד למה שגלוי ומתעתע שכביכול הוא מובן מאליו. השאלה מבחינה בכך שקיים שוני והבדל, ואין דבר שבעולם דומה לדבר אחר. "אם אין דעת, הבדלה מניין", טוענים חז"ל. הבסיס לכל חשיבה היא ההבחנה וההבדלה, ומתוך כך נוצרות שאלות. הן מגיעות מחמת המסתורי שגורם לכל דבר להיות מיוחד, שונה ונבדל. לכן, בליל הסדר אנו מעמידים את הילדים ומבקשים מהם לתהות על השוני, לשאול מה נשתנה. גם אם אין לדבר קשר לתוכני הלילה. קודם כל תהיה יצור שואל, שטבעך יהא כזה. רק מתוך כך, תוכל לעמוד על טיבו של עולם, היסטוריה ואמונה.
עיצוב אדם שואל, אינו ראוי רק לצורכי חינוך או הוראה. עיקרון זה הכרחי לכל אדם וחברה שקיים בהם רצון להתפתח, לכל חברה שרואה את עצמה כמי שיכולה להשתפר. לדאבון הלב, מתוך רצון לדבקות ולטוטאליות, לעיתים אנו מחנכים להימנעות משאלות. זהו חינוך מסוכן, וודאי שאינו תואם את דרכם של חז"ל. משום שדווקא מתוך השאלות וההתמודדות עם השוני העצום המאפיין את הבריאה – יכול אדם לצאת לחירות מקיבעונו הרוחני ולהיות ער יותר, דבק יותר ונאמן יותר.
