הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')ארבעה שמות לו, לחג הפסח: פסח, מצות, אביב וחרות, וברצוני להציע לו שם נוסף: חג האהבה. כדי להסביר מדוע לו נאה ולו יאה בשם זה להיקרא, נעמוד על טיבו מתוך השוואה בינו ובין היום הקדוש של חגי תשרי. חג הפסח ויום הכיפורים הם בעלי מעמד חשוב ביותר, ויש קווי דמיון ביניהם:
א. בשניהם יש איסורי אכילה, ובשניהם החומרה יתרה והעונש – כרת.
ב. לשניהם מגיעים אחרי הכנה ממושכת ומדוקדקת: פסח – שלושים יום קודם החג – שואלין ודורשין בהלכות הפסח, ומתחילים להתכונן לקראתו. יום כיפור מגיע אחרי ארבעים ימי הכנה שתחילתם בראש חודש אלול עם התחלת ימי התשובה.
ג. בשניהם אנו שמים דגש גדול על ניקיון. לקראת פסח מנקים את הבית וכליו, ושאר חפצינו, ולקראת יום הכיפורים אנו מנקים את עצמנו. במקורות רבים, החל מספר תהילים, התשובה מתוארת ככיבוס וניקוי, וכך מתמצת רבינו יונה "שכעניין הבגד הצריך כיבוס, ולפי רוב הכיבוס יתלבן, כך תכבס הנפש מן העוון" (שערי תשובה, שער ראשון, ט').
ואולם הימים הנוראים טבועים בחותמה של יראה שמתבטאת במידת הזהירות, בעוד שבימי הפסח שולטת האהבה שמתבטאת במידת הזריזות. בהכנה ליום כיפור אנו נזהרים בדיבור ובדקדוקי הלכות זהירות יתרה, מעשינו במתינות ובהקפדה ותפילתנו ארוכה. לקראת פסח, לעומת זאת, יש צורך בזריזות רבה, השעה דוחקת והמלאכה מרובה, התפילה מתקצרת, ונחפזים ממשימה למשימה.
הזריזות והחיפזון הם מרכיבים דומיננטיים בענייני הפסח. יציאת מצרים הייתה בחיפזון, את המצה יש לאפות בזריזות ובחיפזון כדי שלא תחמיץ, ובליל הסדר יש מצוות אכילה שנעשות בחיפזון כדי שישלמו בזמן אכילת פרס. ביום כיפור אסורה כל אכילה בעודה שליל פסח הוא זמן הסעודה המלכותית הגדולה. ביום כיפור משתדלים להימנע מדיבור, ולמעט בשיחה בטילה, ואילו בפסח הפה סח, וכל המרבה לספר הרי זה משובח.
גדולה היא מידת האהבה ממידת היראה שהרי תשובה מיראה הופכת זדונות לשגגות, ואילו תשובה מאהבה הופכת זדונות לזכויות. בכך הוסיפו בתורת החסידות טעם למים שלנו שלשים בהם את המצות השמורות, מים שנשאבו ממעיינות ונהרות. אל המים האלה השליכו יהודים בתחילת תשרי את עוונותיהם ב"תשליך", ובתהליך התשובה שעשו, הפכו עוונותיהם לשגגות. בחודש ניסן שואבים את המים הללו, ומעלים אותם לקדושה בכך שמשתמשים בהם לאפיית מצות מצווה, ובכך הזדונות שהושלכו לתוכם הופכים לזכויות.
אפשר לתמצת בקליפת אגוז (תרתי משמע) את ההבדל שבין חגי תשרי לחג הפסח. בראש השנה נמנעים מלאכול אגוזים, משום ש"אגוז" בגימטרייה "חטא". בליל הסדר, לא רק שאין אנו נמנעים מאכילת אגוזים, אלא נהגו לחלק לילדים אגוזים כדי לעורר אותם. זאת משום שבימי הפסח אין חוששים מפני החטא, אלא מאמינים בכוחנו להעלותו לקדושה.
טיבו של חג הפסח כחג האהבה, משתקף יפה בכך שבפסח אנו קוראים את מגילת 'שיר השירים', שהתפרשה במסורת ישראל כאהבה הדדית בין הדוד – ה', והרעיה – כנסת ישראל. זאת בניגוד למגילת 'קהלת' שנקראת לקראת סיום חגי תשרי, שמובילה למסקנה שכולה יראה: "את הא-לוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".
יציאת מצרים התאפיינה באהבה דו-צדדית בין ה' ועמו. אהבת ה' באה לידי ביטוי בעצם הגאולה וכל הנסים שבה, ובכך שנגאלו על אף היותה "ערום ועריה", ובלי זכויות לגאולה. מעבר לכך היא בלטה בעובדה שה' גאלם בחודש האביב, "חודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים" (רש"י לשמות יג, ד). אהבת עם ישראל מתגלמת בדברי הנביא: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר…" (ירמיה, ב, ב) עם ישראל היה ככלה היוצאת למסע אל הלא-נודע מתוך אהבה ואמון בבן זוגה.
נחזור עתה לשמות החג בהם פתחנו, ונגלה שגם השמות הידועים מבטאים את האהבה ההדדית שבין עם ישראל ואלוקיו. רבי לוי יצחק מברדיטשב שאל: מדוע התורה קוראת לחג "חג המצות", ואילו עם ישראל קורא לו "חג הפסח"? הוא השיב, שבכך הקב"ה משבח את ישראל על האמונה והאהבה של כנסת ישראל לה', שהיו מוכנים לצאת לדרך בלי כל צדה והכנה, רק מתוך ביטחון ואהבה. עם ישראל, לעומת זאת, משתמש בשם "חג הפסח" כדי להזכיר את אהבת ה', ולשבח אותו על ש"פסח על בתי בני ישראל בנוגפו את מצרים" בסיכולים ממוקדים, ובעוד אצל המצרים "אין בית אשר אין שם מת", בבתי ישראל לא היו נפגעים ולא נגרם נזק.
בחג הנסים של ניסן אנו לומדים מהנסים הגדולים והגלויים על הנסים הנסתרים (רמב"ן שמות יג, טז), נוכחים לראות נכוחה שיד ה' מתגלה גם בימינו אלה, ימי מלחמה, בהם מדינות וארגוני טרור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. מתוך כך מתחזקת אהבתנו לבורא עולם ולמצוותיו, ומתעצמת אמונתינו ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
