אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])אל ראש השנה תשפ"ה ואל החגים שיבואו בעקבותיו, ניכנס כולנו אחרת לגמרי. הן ברמה הפרטית והמשפחתית, והן ברמה הלאומית-הציבורית.
השנה המטלטלת שעברנו כולנו, כשאנו עדיין בעיצומן של המאורעות, צריכה להביא את כולנו ללא יוצא מהכלל אל מקום אחר לגמרי מזה שהיינו בו ערב ראש השנה בשנה שעברה.
הקונספציות הרבות שקרסו במהלך השנה האחרונה, לא קרסו רק ברמה הצבאית, הבטחונית, הלאומית והמדינית. גם בחיינו הפרטיים- אל מול מראה אלפי ההרוגים והנרצחים, השבויים והחטופים, הפצועים והמפונים, האלמנות והיתומים, גם משהו בתוכנו קרס והשתנה, גם אמונות וקונספציות פרטיות שלנו צריכות לעמוד מחדש במבחן המציאות.
אל השנה החדשה אנחנו צריכים להיכנס אחרת.
עם הרבה יותר ענווה, ועם הרבה יותר אהבה.
השבריריות של החיים שנחשפנו אליה, צריכה להביא אותנו למחוזות של פחות כוחנות ושחצנות, וליותר הקשבה וענווה.
גילויי הגבורה האדירים, הפיזיים והנפשיים, אליהם התוודענו בשנה שחלפה, צריכים להוביל אותנו למחוזות של אהבת ישראל. כל אדם מישראל.
עם כניסת השנה החדשה, צריכה להיכנס אל תוככי כל אחד ואחת מאיתנו, ההכרה שאולי באמת חטאנו. שאולי באמת לא כל האמת נמצאת אך ורק אחד. שאולי יש מעט או הרבה מן הצדק גם בדברי או במעשי בר הפלוגתא שלנו. שאולי גם כוונותיו לשם שמיים ולא רק כוונותינו.
אולי באמת עשינו עוול. אולי באמת לא היינו קשובים מספיק לקולות, לזעקות, לאמירות, לדמעות, ולדעות של האחר. מיהרנו להדביק כינויים ולפסול, ומיעטנו לחבק ולהקשיב. איבדנו רגישות. קהו רגשותינו. פעמים רבות מדי איבדנו את תחושת הערבות ההדדית. הרעות, הכאב המשותף, האחריות לזולת.
התנשאנו. כולנו. חשבנו שרק אנחנו יודעים, צודקים, מבינים.
במקום לדבר, לשוחח, להקשיב, לחשוב, להתבונן, הפכנו פעמים רבות מדי להיות חבורת טוקבקיסטים שלוחי רסן.
התבצרנו, כולנו, כל כך בצד שלו, באמת שלו. והמשכנו להתחפר.
ערב ראש השנה, עם הרבה כוחות גבורה ומסירות שהתגלו בעם הנפלא הזה, כולנו צריכים לקחת אוויר, לנשום נשימה עמוקה- לחשוב, להקשיב לקולות שבתוכנו ושסביבנו, ולהיות אחרים
לקלף את שכבות האבק, ומסך הניכור. להסיר את קליפת הרוע ואת מעטפת החספוס, ולחזור להיות קצת יותר עצמנו. קצת יותר קשובים ורגישים לזולתנו. קצת יותר טובים, חומלים, רגישים ואוהבים, מאשר היינו אתמול, בחודש הקודם, בשנה החולפת.
בחייהם ובמותם של גיבורי השנה שחלפה, ציוו לנו כולם את הענווה והאהבה, את הביחד ואת שותפות הגורל והייעוד.
בתפילה שהימים שעוד נכונו לנו שיהיו נכונים ורחומים, ושיתקיימו בנו מילותיו של הנביא ישעיהו: "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה".
