לא סתם עברנו משפטיזציה

עיון במקורות המשפט העברי מלמד שחיבת ההתדיינות וההתנצחות המשפטית אינה זרה לעם ישראל

רבים מֵצֵרים על ה"מִשְפָּטִיזַצְיָה" שעוברת החברה הישראלית. סוגיות חשובות, שבעבר עמדו ל"משפט הציבור" והוכרעו על פיו, היו כיום, דרך שגרה, לבשר מבשרו של "המשפט הציבורי" ומוכרעות בבית המשפט.

ביטולן למעשה של תורת "אי השפיטות" (הקביעה שלפיה נושא מסוים – דוגמת נושאים פוליטיים, שאלות הכרוכות בביטחון המדינה ויחסיה הבינלאומיים וכיוצ"ב)  ו"זכות העמידה" (המונעת ממי שאין לו אינטרס אישי, ממשי וישיר לפנות לבג"ץ) פתחו את שערי בית המשפט – בעיקר בית המשפט הגבוה לצדק – בפני כל אדם. כתוצאה מכך נדרש בית המשפט לעסוק בסוגיות פוליטיות מובהקות, שבעבר משך ידו מהן, ומסתכן באובדן אמון חלק מהציבור בו, במיוחד אותו ציבור שההחלטה השיפוטית אינה נושאת חן בעיניו.

עיון במקורות המשפט העברי מלמד שה"משפטיציס", חיבת ההתדיינות וההתנצחות המשפטית אינה זרה לעם ישראל. כבר משה רבנו  נדרש לשֶבֶת בדין "מן הבוקר עד הערב" כדי להכריע ב"דברים"-במחלוקות שבין איש לרעהו, ו"העם" – לא רק חלק ממנו, "עמד עליו מן בוקר עד ערב" (שמות יח, יג). משביקש חותנו יתרו להקל מעליו מעט את המשא, יעץ לו למנות "שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות", היינו: שופט לכל עשרה(!) אנשים, שישפטו במחלוקות שביניהם.

תופעה זו, של "ריבוי שפיטה", משתקפת גם בראש פרשתנו. התורה מצווה אותנו לתת עלינו שופטים "בכל שעריך… לשבטיך". כבר בדברי חכמים הראשונים נתפרש פסוק זה כמצווה למנות שופטים לא רק בערים מרכזיות אלא "בכל עיר ועיר ובכל שבט ושבט". והרמב"ם, בראש הלכות סנהדרין, מרחיב את היריעה: "בכל מדינה ומדינה, ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר", בדומה לחובת הושבת "מלמדי תינוקות" בכל מקום, (ב"ב כא, א; רמב"ם תלמוד תורה ב, א).

ההשוואה בין ריבוי מוסדות החינוך לריבוי השופטים עשויה להישמע מוזרה בימינו, אך היא מובנת היטב על רקע התפישה שבוטאה בידי הרמב"ם בספר המצוות, בדבר תפקידם החינוכי של הדיינים, בעיצוב פני החברה כולה, בנוסף לתפקידם השיפוטי, להכריע בסכסוכים: "ויצוו לעשות הטוב, ויזהירו מן הרע, ויעמידו הגדרים על העובר".

בשונה מהמקובל בימינו, חלק ממוני המצוות ראו במצוות מינוי השופטים מצווה המוטלת לא רק על ה'יַחַד'- על הציבור, אלא גם מצווה המונחת לפתחו של כל יחיד ויחיד, שעליו לשקוד על קיומה.

ריבוי השופטים, והעמדתם ב"כל שעריך" – בשער העיר, מאפשר נגישות קלה לצדק, שאינה שמורה רק לשועי עם או בני העילית. גם העובדה שלפי המשפט העברי הקלאסי, הטענות היו נשמעות ישירות מפי בעלי הדין ולא באמצעות "מורשים"-עורכי דין, הקלה את הנגישות לעשיית הצדק לכל, גם למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו.

במשך שנות דור נדרשו ישראל לבתי הדין שדנו דיניהם לפי "דין תורה". מציאות זו הביאה עמה ברכה ופריחה עצומה ביצירה השיפוטית העברית, עד שכמעט אין לך נושא שלמשפט העברי אין מה לומר בו. המחלוקות הרבות בין חכמי המשפט העברי (שבפי חלק ממתנגדי המשפט העברי בימינו נדרשות לגנאי), מבטאות את ריבוי הדעות המבורך שקיים במערכת זו, תופעה שלצד ערכה העצמאי מאפשרת גם מרחב מחיה גדול יותר להחלת עקרונות המשפט העברי בימינו ולימינו.

כפי שכתב מו"ר פרופ' מנחם אֵלון ע"ה, "כל המרבה לספר במשפט העברי, לתארו ולהסבירו, הרי זה משובח… המשפט המתגבש במדינה העברית זקוק לשורשים ולעבר משלו, ואלו יימצאו לו רק אם ידע להשתרש ולהשתלב אל נכון במערכת המשפט העברי ההיסטורי". וכדבריו, "הדרך הראשית להחייאת המשפט העברי ולהחזרתו לחיי המעשה היא על ידי קליטתו מחדש במערכת המשפטית של המדינה העברית. רק בדרך זו יחזור המשפט העברי להתמודד עם בעיות שהזמן גרמן, ורק מתוך התמודדות זו תוּפַח בו מחדש רוח רעננה ומשיבת נפש שיש עמה תסיסה של יצירה".

(שופטים תשפ"א)