יש טעם או אין?

הרצון לתרגם את התורה לשפה הרוחנית, המוסרית וההשכלתית בה אנו מדברים – סוגיית טעמי המצוות – מכונן בתוכנו שני מהלכים מנוגדים. מחד גיסא, המצווה הופכת להיות חלק מהותי מתפיסת עולמנו. בשעה שאנו עומדים על טיבה, מגמותיה, העולם הפילוסופי המצוי בבסיסה, המידות הטובות או המעשים שהיא מכוננת – אנו מזדהים ביתר שאת עם המצווה, נלהבים יותר לקיימה, וגם מושפעים לא רק ממעשה המצווה, כי אם גם מהרוח הכללית שהיא מולידה בתוכנו. לא זו בלבד, אלא שרק בדרך זו אפשר לנו לקיים אותה בדרכו של הרמב"ן – במצוות קדושים תהיו ובחובה לעשות את הישר והטוב – ולא להיות נבלים ברשות בתורה. על רוח התורה יכול אדם לעמוד רק כשיש לו מגע עם רוח זו, ועם הבשורה שהיא מבשרת.

מאידך גיסא, אנו עלולים להיות חסרים את הקשר העמוק עם היותו של ריבונו של עולם מקור הסמכות של המצוות. דווקא בשעה שאין אדם עומד על טיבה של מצווה, ואף על פי כן הוא מפנה חלל בתוכו, מסיט את הרצונות והתפיסות שלו, ונענה לנוסח הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" – נפתחת בפניו האפשרות לדבוק בריבונו של עולם באהבה שאינה תלויה בדבר, ובחוויה עמוקה פנימית שעיקרה קבלת עול מלכות שמיים מצד עצמה. לא זו בלבד, אלא שאנו מכירים בנו גם את ההימשכות לצדדים הסודיים, הרזיים והנסתרים של עבודת ה', כי דווקא שם מועצמת החוויה העמוקה של האמונה.

השנים הרבות בהן פולמוסי העיסוק בטעמי המצווה מתקיימים מאפשרים לנו להכיר את הצדדים המגוונים של סוגיה זו, ואף פותחים בפנינו את השער לחיות בשני המישורים כאחד. לעתים, על ידי הבחנה בין מצווה שטעמה חשוף בפנינו ומצוות שנותרו "שמעיות" ונסתרות; לעתים על ידי תנודה בתוך עולם האמונה, כאשר את אותה מצווה עצמה אנו מקיימים בזמן מסוים מתוך אחדות עם טעמיה ובזמן אחר מתוך כפיפות לריבונו של עולם. יש דרכים נוספות שבהן ניתן לפסוע, ולחיות את שני המהלכים האלה בעולמנו האמוני.

לנוכחות הכפולה של חיי האמונה יש גם משמעות חינוכית. ההכרה כי אנו מבקשים לקיים את המצוות מתוך הבנה עמוקה אינה סותרת את החובה לעשותן גם בדרך אחרת – בזו העוקדת את עולמנו הפנימי, ונשמעת לציווי ולחובת הציות לריבונו של עולם. וכמובן גם להפך – שפע גדול בא לעולם בעולם ההבנה של המצוות, של היסוד הגדול הנמצא בתלמודן, ושל הבשורה שהן מבקשות לבשר בעולם. במקום לבחור באחת מן הדרכים ולחסום את הדרך בפני רעותה – נכון כל כך לצעוד בשתיהן גם יחד, ולרומם את עצמנו גם לעיסוק מתמיד בניסיון לעמוד על טעם המצווה, וגם בהבנה העמוקה כי אנו מוגבלים, וכי מלכתחילה ישנן מצוות כמו פרה אדומה, שמותירות עולם טמיר ונעלם מעינינו.

(חוקת תשפ"א)