אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])הפרשה שכותרתה "קְדשִׁים תִּהְיוּ" עוסקת בהרחבה בעניינים שבין אדם לחברו, ובהנחת היסודות ליצירת מערכת חברתית יהודית מוסרית, ערכית, חומלת ורגישה.
מבין הפסוקים, האיסורים והציוויים שבפרשה, מופיעות ההנחיות הבאות: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה', לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
מעבר לתוכן הפסוקים העוסקים באיסור רכילות, שנאה, נקימה ונטירה, וציווי לאהבה, אלו הביטויים שבהם משתמשת התורה להגדרת האחר:
בנושא עמידה על הדם – הוא נקרא רֵעֶךָ.
בנושא איסור השנאה – הוא נקרא אָחִיךָ.
בנושא תוכחה – הוא נקרא עֲמִיתֶךָ.
בנושא נקימה ונטירה – מדובר על בְּנֵי עַמֶּךָ
ובנושא אהבה – הוא שוב נקרא רֵעֶךָ.
באופן טבעי, היינו אומרים שמבחינת קרבה המילה אָחִיךָ מבטאת את הקרבה הגדולה ביותר, אחריה המילה רֵעֶךָ, ואחריה המילה עֲמִיתֶךָ. את הרשימה הזו תסגור המילה הכוללנית יותר, בְּנֵי עַמֶּךָ.
מעניין לראות שדווקא באיסור שנאה השתמשה התורה במילה אָחִיךָ. לכאורה, יכולה הייתה התורה דווקא בהקשר לשנאה להשתמש במילה המבטאת ריחוק גדול יותר, כמו עֲמִיתֶךָ או אפילו בְּנֵי עַמֶּךָ, ובכל זאת היא בוחרת בהקשר לשנאה להשתמש דווקא במילה האינטימית ביותר – אָחִיךָ.
מהצד השני, לכאורה היה ניתן לצפות שדווקא בעניין אהבה תשתמש התורה במילה אָחִיךָ, ואילו דווקא בנושא זה היא מעדיפה את המילה רֵעֶךָ – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
אולי רוצה התורה לומר בזה
שיחסית קל לאהוב את הרע, החבר, הידיד, ולכן הציווי עליו יהיה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", אבל המבחן האמיתי של האדם הוא לא לאהוב את חברו, אלא להיות מסוגל לראות גם בשונאו אח. זה האתגר החברתי והמוסרי. לכן, דווקא כשעוסקים בשנאה, מגדירה התורה את האחר "אָחִיךָ", "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". לא רק כלפי חוץ אסור לשנוא אותו, אלא עבודת המידות הגדולה היא לבטל את השנאה, אפילו זו שבלב.
עבודת המידות הגדולה היא לבטל את השנאה, אפילו זו שבלב
הימים הללו בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות הם רגישים מעצם טבעם. העצבים חשופים. בשנה הזו, שנת מלחמת 'חרבות ברזל', על כל מה שנגזר ממנה לחברה הישראלית, הם רגישים וטעונים שבעתיים.
דווקא בימים אלו של מתח חברתי, רגישות גדולה, ופעמים אף ניכור ושנאה, מבקשת התורה להזכיר לכולנו מהי ההגדרה של אלו הסובבים אותנו, גם של אלו שאנו שונאים או חלוקים עליהם, של אלו שאנו לא מסכימים איתם. את כל אלו התורה מגדירה כאחים, כרעים, כעמיתים וכבני עמנו. אלו רמות שונות של אינטימיות ותחושת קרבה, ובכל הרמות הללו של הקרבה, מבקשת התורה מכל אדם כפרט ומהחברה ככלל לגלות חמלה, רגישות, הכלה, הבנה ואהבה.
הערכים הללו שאותן הציבה התורה כערכי יסוד של העם היהודי היו רלוונטיים, קיומיים ומעשיים במשך אלפי שנות היסטוריה יהודית, ורלוונטיים במיוחד בימים טעונים ורגישים אלו.
בבתי העלמין וברחבי הארץ, ביום הזיכרון וביום העצמאות, בלב כואב ובעין המנסה לשמוח, אחים אנחנו, רעים, עמיתים, בני עם אחד. מאז ולתמיד.
