הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הדו שיח שבין יעקב לרחל, על מצוקתה של רחל, זכה לפרשנויות רבות. רחל, שהיא במצוקה על כך שהיא לא זכתה בפרי בטן (אגב, זה המקום להעיר שב"מי שברך" לא אומרים לאישה "ועל כל יוצא חלציה", אלא "פרי בטנה", מסיבות פיזיולוגיות פשוטות), אומרת דברים קשים ליעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". בין אם הביטוי "מתה" מתאר תוצאה טבעית, ובין אם היא אומרת כי תזיק לעצמה – כאבה גדול מאוד, ודבריה חזקים מאוד. תגובתו של יעקב מתוארת בתורה בתיאור כפול: התורה מצטטת את דבריו "התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן", אך גם מכתירה את דבריו בתיאור "ויחר אף יעקב ברחל".
ניתן כמובן לתאר את הסיפור המופלא הזה משני כיוונים. ניתן לתאר בו את כאבה של רחל; ניתן לתאר בו את חרון האף של יעקב, שראה בדבריה מניפולציה רגשית, בדיוק כפי שתיאור זו רמב"ן: "ויחר אף יעקב – שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה". זה דרכם של דברים, שבמקום שיש כאב גדול, וצורך עצום, גם התגובות חזקות מאוד מאוד.
באחת ההתבוננויות של חז"ל הם מכניסים לסיפור גם את כוח השיפוט האלוקי לתגובת יעקב: "ויחר אף יעקב ברחל, רבנן דרומאה בשם ר' אלכסנדרי בשם ר' יוחנן אמר (איוב טו) החכם יענה דעת רוח, זה אברהם, (בראשית טז) וישמע אברם לקול שרי, וימלא קדים בטנו, זה יעקב, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר וגו', א"ל הקדוש ברוך הוא כך עונים את המעיקות חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה, ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן, ממך מנע ממני לא מנע…". חז"ל קוראים לנו, דרך תגובתו של יעקב אבינו, לשים לב לעובדת יסוד אחת: לא מנהלים מלחמות רוחניות על כתפיה של אישה עקרה מיוסרת, ולא מטיחים בה את תמונת ההסתכלות של המתבונן. היא מועקת. וכיוון שהיא מועקת – מתייחסים אליה אחרת.
עיקרון זה נכנס גם לשולחן ערוך, וההלכה פוסקת כי לא מטיחים בפני אבל היושב באבלו את הביקורת שיש עליו, כדרך שאמרו חבריו של איוב לאיוב. אמנם, אפשר שתכניהם נכונים, ולדעת הרמב"ם (לדוגמה) דווקא אליפז הוא המבטא את עמדת ה"יהדות" יותר מכל אחד אחר. אף על פי כן, בסוף ספר איוב חורה אפו של הקב"ה באליפז ובשלוש הרעים, בשל העובדה שהם בכלל דיברו דברים קשים אל איוב המתייסר בייסוריו, והכואב את כאבו.
דברים אלה צריכים להיות נר לרגלנו. פעמים רבות כתבתי על הנוהג המגונה לפענח את מגמת שמיים, ולגייס את הקב"ה כדי להוכיח שהאדם צודק. כמעט בכל אירוע קשה הבא עלינו, יש היודעים למה הוא בא עלינו, והפלא ופלא – תמיד הסיבה האלוקית לאירוע הקשה מוכיחה כי האדם המפענח צודק, וכי האירוע בא בדיוק בגלל מה שהוא חשב גם קודם לכן. מפרשת השבוע שלנו אנו למדים על עוד כישלון גדול המצוי באמירות אלה – זוהי פגיעה חמורה בבין אדם לחבירו, המנוגדת להלכה, ולדברי הקב"ה על מה שאומרים ומה שלא אומרים בשעה שאדם נמצא במצוקה.
(ויצא תשע"ה)
