הרב שי פירוןהאם הייתם רוצים לדעת את הקץ? "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין". אלא "נסתלקה ממנו שכינה". על מה ולמה נסתלקה? הבה נעיין בשתי אפשרויות פרשניות להבנת מדרש חז"ל.
הראשונה, מציגה את יעקב כמי שמבקש לגלות את סודות הבריאה ובעיקר את הצפוי לה בעתיד. יש משהו מרגיע בלהניח בפני הילדים מפת דרכים. לספר להם 'לאן כל זה הולך'. תארו לעצמכם שבתוך הכאוס הישראלי והעולמי, היינו יכולים לספר לילדים שלנו מה יהיה בסופנו… אולם, השכינה נסתלקה! יעקב חשב שמא ילדיו לא ראויים, נמצא בהם פגם כפי שנמצא אצל אברהם (ישמעאל) ויצחק (עשיו). מיד הרגיעו אותו, סיפרו לו שהילדים ימשיכו בדרכו. הבעיה היתה שביקש לדחוק את הקץ. אם נדע מה יהא בסופנו, מה יהיה כוחה של הבחירה החופשית? היכן יבוא לידי ביטוי הקסם שבשינוי? מה תהיה משמעותה של האחריות האנושית?! איזה אומללים יהיו ילדים שעולמם נקבע להם מראש, שאין להם יכולת להיות חלק מכתיבת הסיפור האנושי?
אל תנסו לקצר לילדים שלכם את הדרך. זה מרגיש טוב אבל זה נורא ואיום. זה מרגיש אוהב אבל זה מבטא בעיקר חוסר ביטחון וחוסר הבנה מעמיקה של תפקיד ההורות. אל תגלו להם את הקץ, תנו להם כלים להיות חלק מעיצובו של העתיד.
אחרי שיעקב הבין את הסכנה שבגילוי הקץ, ובעיקר – הבין את הסכנה הגדולה בדחיקת הקץ, הוא יכול להזהיר את בניו מפני שחזור של חטא נורא זה. כך, שלושת הילדים הראשונים של יעקב חטאו בכך שרצו לדחוק את השעה. הם לא היו מוכנים להמתין, לבחון תהליכי עומק בממד של זמן. הם הרגישו שהם מחויבים להגיע להישג הנדרש כאן ועכשיו: ראובן (בפרשת הדודאים) שמעון ולוי (בפרשת דינה) ביקשו שלא להמתין. עתה, יעקב מברך אותם בברכת המתינות. יעקב כבר הבין שאי אפשר לקצר תהליכים.
יותר מידי מחנכים מדברים על תהליכי חינוך ארוכי טווח, על ההבנה המעמיקה בנפש המתבגר, על הצורך לאפשר לכל אחד למצוא את דרכו. אבל, ברגעי האמת, רבים מהטובים שבמחנכים נכשלים. הם דורשים כאן ועכשיו התנהגות התואמת את ערכי המוסד. כך, אנו סותרים את עצמנו פעם אחר פעם. הרי מי שמאריך את שערו באופן שמערער את הסדר הישיבתי, מי שמקצרת את לבושה באופן שמרגיז את מחנכיה, מי שמשתעממים בתפילה, מרגישים טעם טפל בלימוד התורה, מקשים קושיות של מהות ואמונה – מספרים סיפור. אנחנו המחנכים, מתנהגים לפעמים כמו מכשיר מובִילַאי ברכב, וכל סטיה קטנה מהמסלול, אנחנו מצפצפים… אבל הילדים שלנו הם לא מכונות. ולפעמים הם חייבים לעבור נתיב, לפעמים חיוני שיעשו את זה בחדות, במעבר חד מנתיב לנתיב. זה חלק מהתהליך הפנימי, שקט, לא להפריע. הם בתהליך של בירור.
התלמידים שלנו נעלבים מכפל הלשון. דרשות רחבות דעת, דרישות חונקות לב. תאמינו בהם. אל תנסו לגלות את הקץ. תנו להם לבחור. במידה רבה, דחיקת הקץ יכולה לגרום לדחיקה מהדרך.
חינוך זו לא מלאכה לבעלי לב חלש. חינוך זו מלאכה לאנשים אמיצים, בעלי השראה ואמונה. חינוך זה לא לאנשים המבקשים לדחוק את הקץ, חינוך זה בית רחב דעת מלא בנפש גדולה של מאמינים באדם.
ומעל הכל, חינוך זו מלאכה של היודעים לישא תפילה: "זַכֵּנוּ שֶׁיִּהְיוּ בָּנֵינוּ מְאִירִים בַּתּוֹרָה, וְיִהְיוּ בְּרִיאִים בְּגוּפָם וְשִׂכְלָם, בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת, עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ". "פתח ליבך ברחמים על בניך קולם לדורות ישמע". אל תדחקו את הקץ שמא תסתתר מכם השכינה. נקודה למחשבה. (ויחי תשפ)
