סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתבימיה הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, נשאלנו מספר פעמים כיצד ינהגו לוחמים ומפקדים שקרובי משפחתם נפלו בקרבות או נרצחו במאורעות שבת שמחת תורה. שאלה דומה היתה עד כמה נדרשים חיילים ומפקדים שקרוביהם נפלו להתאמץ ולהגיע לתפילה במניין, כדי שיוכלו לומר קדיש לעילוי נשמותיהם.
מצד אחד, מצווים קרובי המשפחה לשבת שבעה ולנהוג מנהגי אבלות ואמירת קדיש. מצד שני, צורכי המלחמה דחופים, ולחיילים – ועוד יותר מזה למפקדים – ישנו תפקיד חיוני ומשמעותי ביציאה לקרב ובתרומה לניצחון המערכה.
מבחינה הלכתית צרופה, התשובה פשוטה: פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, ובכללן גם את מצוות האבלות. אפילו לדעת אותם ראשונים ופוסקים, שהאבלות ביום הראשון או ביום הקבורה היא מן התורה, הרי שפיקוח נפש ומצות המלחמה דוחים אותה, בדיוק כפי שהם דוחים את השבת ואת שאר המצוות שבתורה. ואמנם, כך השבנו לשואלים: מי שנדרש באופן דחוף לתרום את חלקו למערכה פטור מלשבת שבעה, ובהמשך פטור מתפילה במניין אף שלא יוכל לומר קדיש (וראוי להשתדל – במידת האפשר – לומר לפחות קדיש אחד ביום).
אלא, שלדעתנו קיים רובד נוסף ועמוק יותר בהכרעה הלכתית זו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף מ"ו) שאלו חכמים האם מצות ההספד היא משום כבוד החיים – בני משפחתו של הנפטר, או משום כבודו של הנפטר עצמו. הגמרא מסבירה, שאם אמנם מדובר בכבודו של הנפטר, הרי שמי שביקש לפני מותו שלא יספידוהו – מצוה לשמוע לדבריו, ואין מספידים אותו. ואמנם, הרמב"ם (אבל, י"ב א') והשולחן ערוך (יורה דעה, שד"מ י') הכריעו להלכה שמי שציווה לפני מותו שלא יספידו אותו – שומעים לו, ונמנעים מהספדים. אמנם, לדעת כמה אחרונים אם מדובר על תלמיד חכם גדול – ראוי להספידו בקצרה אף שציווה שלא ינהגו כן, משום כבוד הציבור, כמבואר בשו"ת יביע אומר (יורה דעה ט', ל"ג).
המהר"י וייל, מגדולי פוסקי אשכנז הראשונים, התלבט (בספר תשובותיו, סימן י"ז) האם ספק הלכתי זה נוגע גם למצות האבלות בכלל. לאמור – האם האבלות נועדה לכבודם של החיים, או שמא לכבודו של הנפטר, וממילא אם ציווה הנפטר על בני משפחתו שלא יתאבלו עליו, כך עליהם לנהוג. המהר"י וייל נוטה לומר שאכן כך, ויכול אדם לפטור את קרוביו מלהתאבל עליו, אלא שהוא לא מכריע בדבר באופן חד משמעי. הרמ"א (על השולחן ערוך, שם) פסק בנחרצות, שבני המשפחה אינם רשאים לציית לצוואה שלא להתאבל, וגם מי שביקש שלא יתאבלו עליו – אין שומעים לו, ומתאבלים כרגיל.
לעומת הרמ"א, בשו"ת שבות יעקב (ב' ק"ב) פסק שדין אבלות כדין הספד, ועל כן מי שציווה שלא יתאבלו עליו – שומעים לו. הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה אבלות, סוף כרך א') צידד אף הוא בפסק זה, והכריע שמעיקר הדין מי שציווה שלא יתאבלו עליו – שומעים לו ואין מתאבלים. מדבריהם למדנו, שעיקר האבלות הוא משום כבודו של הנפטר. ואם כך, יש מקום רב לומר שאותם חללים קדושי עליון שנפלו ונהרגו על קידוש השם במאורעות שבת שמחת-תורה – כבודם מתעלה דווקא בכך שבני משפחתם, גם אלה שחייבים במנהגי שבעה ושלושים, יוצאים לקרב, ומשיבים מלחמה שערה. על דרך זו, אמירת הקדיש באה לקדש שם שמיים ברבים לזכותו ולעילוי נשמתו של הנפטר, וברור שגם המלחמה למען העם והארץ – יש בה קידוש השם גדול, שפועל גדולות ונצורות לעילוי נשמתו.
ימי האבלות הם ימים שמוקדשים לחשבון נפש, ולהתייחדות עם זכרו של הנפטר. לדעתנו, זכרונם וכבודם של חללי מלחמת חרבות ברזל מתעלה דווקא בכך שעם ישראל לא הובס ולא הוכרע, אלא יצא בעוז ובתעצומות להגן על מולדתו ולפגוע באויביו הקמים עליו לרעה. ועל כן, בצד ההלכה הפשוטה שלפיה פיקוח נפש ומצות המלחמה דוחים כל מצוות שבתורה, הרי שביחס למצוות האבלות ישנה בחינה נוספת של כבוד הנופלים, שאותו אנו מבקשים להעצים ולרומם דווקא בכך שאנחנו מבטיחים את שלומה ובטחונה של ארץ אבותינו.
סרן שביט בן משה, מפקד בחטיבת הצנחנים, נבחר להשיא משואה בטקס הממלכתי שיתקיים השנה ביום העצמאות. שביט יצא לקרב בשבת שמחת-תורה, ולחם ביישובים שאליהם חדרו המחבלים. במהלך הקרבות הוא התבשר שאחיו, רס"ן אריאל בן משה ז"ל, שיצא אף הוא אל הקרב – עלה בסערה השמיימה. יחד עם בני משפחתו החליט שביט כי הוא ממשיך להילחם. החיבור הבלתי-אפשרי שבין הכאב, הצער והגעגוע שמלווים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכל שנה, ובמיוחד השנה; ובין זקיפות הקומה הלאומית אשר באה לידי ביטוי ביום עצמאותנו; מתאפשרים הודות ללוחמים עזי נפש כמו שביט, אשר הדרך בה פעל לכבודו ולזכרו של אחיו שנפל, מבטאת יותר מכל את אמונתנו בנצח ישראל אשר לא ישקר ולא ינחם, ואת חובתנו להגשים את תקוות הדורות להיותנו עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
