הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)אדם כותב את סיפור חייו. לפעמים הסיפור נכתב בלעדיו ומאליו, אך תמיד יתלווה לסיפור איזה ניגון שייתן לו את טעמו. כי לכל תקופה בחייו של אדם יש שיר המותיר זיכרונות. לא מדובר בנוסטלגיה בלבד, השירים מאפשרים לנו לחוות שוב את אותו פרק של סיפור החיים בממשות עמוקה יותר מאשר זיכרון המילים והמעשים.
המוזיקה אומרת דבר שהמילים אינן יודעות לומר. משום כך, במקום שבו נכשלות המילים בתיאור את חוויית התקופה בחייו של אדם או עם, מצליחים השירים. לכן גם המוזיקה כה דומיננטית בהוויה התרבותית.
בעברית המונח שיר מתייחס גם למוזיקה וגם לשירה כתובה (באנגלית למשל יש הבדל בין music לבין poem), והנה, השירה הנכתבת בתנ"ך תמיד תיכתב כאשר יש רווח בין המילים. כביכול אומרת התורה – מה שבין המילים, מה שהמילים לא יכולות לומר, הוא הדבר שיש לאומרו ולא ניתן לאומרו. הרווח הריק משדל את הקורא להתמקד במה בשום אופן לא ניתן לומר, אך ניתן לחוש באמיתותו ובממשותו השותקת.
שירת הים מגיעה מתוך אותה הכרה, שדווקא משום שאין לה מילים היא כה כבירה. לדעתו של בעל השפת אמת מגור, קריעת ים סוף, ולא יציאת מצרים, היא השחרור מתוך כבלי טומאת מצרים, מתוך עבדות הרוח. לכן, התגובה לקריעת ים סוף היא השירה. כה משמעותית היא שירת הים, עד שהיא נקבעה בתפילה ונאמרת מדי יום. אולי בשל יכולתן של המוזיקה ושל השירה, לבטא את מה שלמעלה מהמילים.
מנגד, אפלטון ראה במוזיקה דווקא משהו ברברי ופרימיטיבי. כמי שטען לעליונות השכל, זיהה אפלטון את המוזיקה כמרחב של רגש והדבר היה רחוק מטעמו. אך מאז ראו פילוסופים רבים את המוזיקה באופן שונה לגמרי. הגדיל לעשות שופנהאואר, שראה בה את פסגת האמנות וההשגה האנושית, משום היותה משוחררת מהחומר יותר מאשר הציור והפיסול. על עליונות המוזיקה הסכימו גם הגאון מווילנה, לפי דברי תלמידו המפורסם רבי מנחם מנדל משקלוב, וגם רבי נחמן מברסלב בתורה ס"ד הידועה, זאת למרות חילוקי דברים שהיו ביניהם. ללמדך על התפתחות היחס למוזיקה בדורות האחרונים.
רבי נחמן, בדומה לגאון מווילנה, זיהה את המוזיקה עם החוכמה, ושלא כאפלטון, הבינו אלו שהחוכמה אינה רק מה שניתן להרצאה אלא ובעיקר מה שניתן להרגשה. המעיין בתורה ס"ד יבחין שהר' נחמן יזהה את המוזיקה גם עם הזיכרון, אותו ממד חמקמק ההופך אותנו למה שאנו.
במקום שבו נכשלות המילים בתיאור את חוויית התקופה בחייו של אדם או עם, מצליחים השירים
כיצד ניתן להסביר זאת?
לפני מספר שנים נקלע אדם לחזרה של הרכב המוזיקה בישיבה שלנו. ההרכב ביצע עיבוד חדש לנעימה "מנוחה ושמחה", הנהוגה אצל חלק מקהילות אשכנז. הרעיון בעיבוד הנהדר של המורה יהונתן סידר, היה להציג מספר מקצבים ופרשנויות מוזיקליות לנעימה.
כאשר סיימו התלמידים, שמתי לב שהאדם דומע. שאלתי אותו לסיבה לכך, והתברר שבילדותו היה מאומץ אצל משפחה שמנהגה היה לזמר ניגון זה בכל ליל שבת. לא פעם, הוא נזכר ברגשי תודה במשפחה המאמצת, אך רק הניגון הפך את הזיכרון לממשות עכשווית שחזקה יותר מכל היגיון וזיכרון.
בתשובה לאפלטון, שראה באומנות בכלל ובמוזיקה בפרט סכנה לתבונה, הרי שכאן נמצאת אלטרנטיבה להנחת היסוד האפלטונית – השגת הממשות אינה מגיעה לידי שלמות רק בעזרת התבונה, משום שהתבונה היא סופית ומטבעה מוגבלת. לעומתה, השירה, המבטאת את האין-סופי, יודעת למצוא באותם מקומות שבין המילים, החללים הריקים שבפרשיות, את מה שהמילים והשכל לא יודעים לבטא.
