"למה אני / למה נשארתי…/ למה אותי / למה לא קל לי / לחיות שאותם לקחו / אני מביט אל על / ומסתכל אל תוך שמיים כחולים… אני חלול מבפנים…/ למה אני / למה נשארתי / למה אני…" (תמיר גרינברג)
אנו מצויים בעיצומם של ימים מורכבים. ימי אובדן ותקומה. ימים המחייבים כל אחד ואחת מאיתנו לערוך חשבון נפש ולשאול: מה תובעת מאיתנו העת הזו? ומה משמעותה של העובדה הפשוטה, שהיא טבעית לנו בדרך כלל, שאנו יהודים, ישראלים ובחיים?
שורדי השואה, אשר נשאו משואות לפני ימים אחדים, אומרים לנו שחיינו כאן הם עדות לניצחון. לטעמי, דבריהם מהווים צו וקריאה לבירור ולמימוש של חיים ראויים.
ויקטור פראנקל הגדיר בכתביו חיים בריאים מהם: "ניכר אפוא שבריאות הנפש מבוססת על מידת מה של מתח, מתח בין מה שהאדם כבר השיג בחייו לבין מה שעליו להשלים עוד, או הפער בין מה שהאדם הינו היום לבין מה שהוא ראוי ועשוי להיות". פראנקל מציין כי הסיבה לקום בבוקר היא הרצון האנושי לממש מטרות וערכים שונים, לטובת אחרים. "לא מצב של היעדר מתח נחוץ לאדם, אלא השאיפה למטרה ראויה והמאבק להשיגה, יעד שבחר מרצונו…" ("האדם מחפש משמעות", עמ' 169-168).
לא תמיד מכיר אדם במטרות חייו או מסוגל להצביע על ערכיו, וודאי שאין אנו מודעים לכלל היכולות שלנו לפעול בעולם. לעיתים, אלו נגלים לנו דווקא תחת אירועי משבר וסבל. "כשאדריכלים מבקשים לחזק קשת רעועה, הם מכבידים את העומס המוטל עליה, כך שחלקיה מתהדקים עוד למבנה איתן יותר" (שם). סבל אינו מוביל בהכרח להתמוטטות.
מול השאלה כיצד יש לפעול, אומר פראנקל: "לא אנו אלה המורשים לשאול על משמעות החיים, החיים הם אלה… שמפנים את השאלות אלינו… אנחנו אלה שצריכים לענות, שצריכים לתת תשובות לשאלת החיים הקבועה הנשאלת שעה-שעה…". ("כן לחיים למרות הכל", עמ' 53). נתבונן במציאות מסביב ונשיב לעצמנו, מה דורשים מאיתנו לעשות: המצפון, העבר, הכישורים, הערכים שלנו, זהותנו, עתידנו ועתיד ילדינו (גם אם טרם נולדו).
פראנקל משיב לשאלה הקיומית "למה אני?", בהחלפת המילה לָמה במילה לְמה. מתוך עמדה אחראית, ניאחז בנחישות במתנת החיים שקיבלנו ונחלץ ממנה את המרב שאליו נוכל להגיע. נעשה זאת גם בעבור אלה שלא זכו.
לתגובות: naomieini1@gmail.com