הטלת עונש מוות 

כשם שכוח קבוצתי מעניק תנופה למטרות חיוביות כך עלול הוא להשפיע לרעה

פרשתנו חותמת בסקילתו של המקלל על ידי בית הדין. אולם, מתוך עיון בפסוקים ניכר הפער שבין פשט הפסוקים לבין ההלכה שנוסחה בחז"ל. וכך נאמר:

"הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל  הָעֵדָה… רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת".

ההליך המשפטי מתבצע מחוץ למחנה ולא בבית הדין. הגורמים המעורבים הם כל אלו ששמעו את הקללה, שהם מעין "עדים" וההוצאה לפועל של העונש מתבצעת על ידי כל העדה. לאמור, כל הציבור שנוכח ושומע את הקללה שותף לרגימתו של המקלל.  אולם, במדרש ההלכה אנו מוצאים כמה שינויים מהותיים. הזירה המשפטית אינה רחוב העיר או כל שטח ציבורי אחר אלא בית הדין ובית הסקילה. הנוכחים בעת העבירה אינם עוברי אורח שמזדמנים באותה העת אלא עדים ודיינים. וזה לשון הספרא אמור (פרשה יד פרק יט):

"מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ, וסמכו השומעים את ידיהם, אילו העדים, כל השומעים אילו הדיינים".

חז"ל שללו את האפשרות שכל העדה תוציא לפועל את עונשו של המקלל. הענישה מסורה לעדים ולדיינים בלבד. מודל דומה קיים גם בפרשת המקושש עצים בשבת, שגם נענש בסקילה. שם נאמר: "מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". גם באירוע זה, לפי פשט המקראות, הענישה מתבצעת על ידי הציבור. אולם, מדרש ההלכה מצמצם את פורום הענישה. כך נאמר ספרי במדבר (פרשת שלח פיסקא קיד):

"כל העדה אתה אומר במעמד כל העדה או כל העדה כמשמעו? תלמוד לומר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו הא מה ת"ל כל העדה במעמד כל העדה".

כלומר, עונש ההריגה בוצע על ידי העדים בלבד אבל לעיני כולם. מה משמעות הפער שבין פשט המקראות למסורת התורה שבעל-פה? לפי הפשט עונשו של המקלל היה צריך להתבצע באמצעות הקהל ששמע את הקללה על כך שביזה את השם בפניו. בכל זאת, סברו חז"ל, שלא יהיה נכון שהענישה תופקד בידי הציבור אלא המשימה תוטל על בית הדין. יתכן וקיים חשש שאם הציבור יבצע את הענישה, סערת הרגשות תגרום לציבור לנהוג באלימות כלפי המקלל.

פרשה זו יכולה להיות תשתית להבנת הפולמוס בשאלת הטלת עונש מוות על עבירות חמורות. המתנגדים סבורים שחברה שבה מונהג עונש מוות עלולה להיות חברה יותר אלימה, משום שהוצאה להורג תורמת ליצירתה של אווירת אלימות. מודל ענישה כזה עלול להיות מאומץ על ידי אזרחים מהשורה שיעשו דין לעצמם. מנגד, יש הטוענים שדווקא שלילת עונש מוות היא שעלולה לגרום לפגיעה במוסר הציבורי בעיקר בשל החשש שבהעדר אלטרנטיבה ממוסדת, ליטול את חייו של מי שנטל חיים של אחרים, עלול הציבור לעשות דין לעצמו ולגאול את דמו של הנרצח.

ייתכן ושתי התפיסות הללו מייצגות את הפער שבין הפשט לדרש בפרשת המקלל. לפי הפשט ניתנה רשות לציבור שנכח לסקול את המקלל. אולם, חז"ל הגבילו את מעורבות הציבור והפקידו את הענישה בידי בית הדין. חז"ל חששו שאם ביצוע העונש יבוצע על ידי הציבור עלול הדבר להביא להידרדרות מוסרית כדוגמת מעשי לינץ' ונקמת דם. כשם שכוח קבוצתי מעניק תנופה למטרות חיוביות כך עלול הוא להשפיע לרעה כמו מעשי לינץ' או אונס קבוצתי וכו'.

וכך מסכם הנצי"ב את הענישה בסיומה של הפרשה: "וירגמו אותו אבן. לא עשו עוד עפ"י הכעס והנקמה שמצאו בלבבם בשעה ששמעו, אלא עשו מצד המצוה, וכדי לקיים מצות רגימה רגמו בו אבן אחת".

התורה חתרה לענישה קשוחה אבל ללא רגשי כעס ונקמה.

(אמור תשפ"ג)