הרצי, השמע קול
אומרים לנו שההישגים הצבאיים של צה"ל בעזה הם כאלה היסטריים, שיילמדו בבתי הספר לצבא בכל העולם. הלוואי שהם באמת כאלה, אין לי ולשכמותיי מושג. גם אומרים שאלמלא הדרג המדיני היה מתעכב עם הצגת אופק מדיני לשטחי המלחמה, וכן היה מנחה את הצבא החלטות בעניין, גם תמונת הקרב הייתה שונה וברורה יותר. גם הגיוני. ועד שכל זה יקרה, הרושם הוא שהציבור הרחב מבולבל, לא רואה את האור בקצה המנהרה. הציבור צמא למישהו בר-סמכא שיעמוד מולו וידבר בגובה העיניים. מראש הממשלה נתניהו כבר אין ציפיות כאלה, וגם מידת האמון שרוחשים כלפיו אינה גבוהה, שר הביטחון מדקלם מדי ערב את המנטרות שלו שכבר לא עושות רושם על אף אחד.
בעיניים שלי, הגיע הזמן שראש המטה הכללי, הרצי הלוי, יזמן עצמו אל מול כלי התקשורת בפריים טיים, יישיר מבט אל המצלמות, יתעלם מרעשי הרקע הפוליטיים ויביא בפני אזרחי המדינה הזו את תמונת המצב כפי שהוא מבין אותה. ואם הוא, הרמטכ"ל, כמו רבים במדינה הזו, סבור כי העומד בראש הממשלה אינו מסוגל עוד לבצע את התפקיד כפי שמצופה ממנו, שיגיד. זכותנו לדעת. חובתו לומר. ואם הוא חושב שנתניהו מתפקד לעילא ולעילא, גם שיגיד. אולי נירגע. אני יודע שראש הממשלה הוא לכאורה הבוס של הרמטכ"ל, ולא להיפך. אני יודע שאם הרמטכ"ל יעשה את מה שהנחתי כאן לפניו, בתוך שנייה הוא ימצא עצמו בפנסיה, ואולי אפילו בלי הזכויות הסוציאליות שצבר. אבל, מישהו חייב כאן לזעזע את המערכת, ואני לא רואה בסביבה מישהו אחר (כן, לא שכחתי שגם לרמטכ"ל יש אחריות למחדל 7 באוקטובר, אבל בעיניי זה לא סותר).
עבודה בחוץ
אחת ההחמצות הגדולות של המלחמה הנוכחית היא אובדן התמיכה הרבתי שהייתה למדינת ישראל בפרוץ הקרבות, על זכותה ואף חובתה להגן על עצמה אל מול פני הבאים עליה לכלותה. הברוטליות הנאצית של מחבלי הנח'בה נגעה לליבותיהם של גויים שבדרך כלל לא גילו חיבה יתרה ליהודים. התמשכות המלחמה ובעיקר הצילומים מההרס בעזה המגיעים למסכים בכל העולם, פעלו את פעולתם, עם סיוע של שונאי ישראל ובלעדיו, והתמיכה בישראל הפכה במקרים רבים להפגנות נגדה ולתביעות מדיניות ואחרות כלפיה, כולל איום באמברגו נשק, התביעות החדשות נגדנו בבית הדין הבינלאומי בהאג (שגם מצרים עומדת להצטרף אליהן בגלל הכניסה של צה"ל לרפיח) ועוד.
אולי זה עוד לא הזמן להתחשבן עם הגורמים כאן שבמחדליהם תרמו להיפוך הקערה הזה. מה שבטוח נכון ובוער לעכשיו, זה להרחיב ולהעמיק את פעולות ההסברה של מדינת ישראל בעולם, בדגש על אירופה וארה"ב. החלטת האו"ם לצרף את הרשות הפלשתינית כחברה באו"ם, גם אם עדיין שלא על תקן מדינה, לא תקל על העבודה. משרד התפוצות, השגרירויות, הסוכנות היהודית, תנועות הנוער היהודיות הפועלות בחו"ל, אושיות רשת – כולם חייבים להתכנס ולפעול מיידית בתחום ההסברה. ויפה שעה אחת קודם.
מפסיד עולמו ברגע
יש קונה עולמו ברגע, ויש שאותו אחד מפסיד את עולמו ברגע. מתחילת מלחמת 'חרבות ברזל', הוכיח עצמו נשיא ארה"ב ביידן כידיד אמת של ישראל. כמויות עתק של נשק ותחמושת בשעות הכי קריטיות של המלחמה, גיבוש קואליציה אל מול מתקפת הטילים האיראנית, ה-Don't הזכור לטוב, ידיד כמו אח. ככל שהתמשכה הלחימה וגדל מספר הנפגעים בעזה, כמו גם המצב שם, התמיכה נשמעה בקול קצת פחות נלהב, קיבלנו גם איום בהשעיית כלי נשק ספציפיים עד שנתחייב שלא נשתמש בהם ברפיח, והסתבר (מה שניתן היה לצפות) שהתמיכה שלו בנו אינה אבסולוטית, גם לא מובטחת. נכון, לאחר 'בדיקה' הממשל הבהיר כי יש חשד לכאורה שישראל השתמשה בנשק אמריקני בניגוד לחוק הבינלאומי, אך אין הוכחות לכך, ולכן הנשק יישלח. בתרגום לעברית: ראו הוזהרתם.
לענ"ד, האיום הזה כשלעצמו הוא פגיעה חמורה בישראל – הוא פוגע בדימוי העוצמה של ישראל ובהיקף הגב שהיא מקבלת מהמעצמה הגדולה בעולם. אבל יש דבר חמור יותר: ה'וושינגטון פוסט' פרסם שלארה"ב יש מידע על מקום מחבואם של הנהגת חמאס וכן מיקום מנהרות, אך הוא מתנה מסירת מידע זה לישראל בכך שתתחייב שלא תפתח במערכה מקיפה ברפיח. מעבר לקושי להבין את האבסורד בעמדה אמריקנית זו, שבהחלט מעמידה בסימן שאלה את רצונה במיטוט חמאס, אם ידיעה זו נכונה היא מצביעה על עומק המשבר שביחסי ירושלים-הממשל האמריקני. סביר, שהמפלגה הרפובליקנית תרכוב על הגל הזה חזק בקרב הקהילות היהודיות בארה"ב. לתחושתי, ביידן, שכה אהבתי לאהוב, עוד יצטער על הפרסום הזה של ה'וושינגטון פוסט'.
