בין חיים למוות: לוחמים ששרדו בדרך נס את התופת בשדה הקרב משתפים על רגעי האימה ועל השיקום הארוך

מלחמת 'חרבות ברזל' הוכיחה לנו יותר מכל שניסים מתרחשים לנגד עינינו מדי יום, גם בשעות הכי קשות: לוחמים שורדים תופת בשדה הקרב, אזרחים הצליחו להימלט מהטבח הנורא וגם כיום מפיגועים, וחיילים עומדים על המשמר וניצלים מפיגועים מכוונים. ארבעה לוחמים שהיו כפסע מהמוות, מספקים הצצה לפלא האישי שאירע להם. הם משתפים ברגעי האימה שאחזו בהם, בתמונות שרצו לנגד עיניהם כשחשבו שזה הסוף, ובהליך השיקום שאותו הם עדיין.

ליאור איפרגן הוא בן 20 ממגדל העמק, וכעת נמצא בשיקום ארוך מאז פרוץ המלחמה. את רוב הלו"ז שלו הוא ממלא בטיפולים גופניים שאליהם הוא נזקק, ואת יתר הזמן שנותר לו הוא מקדיש לחיפושים אחר השלב הבא בחייו. ב-7 באוקטובר מצא עצמו ליאור בסיטואציה קרובה מאוד למוות.

כחודש לפני 7 באוקטובר ירד ליאור מתפקידו כלוחם בגדוד 51 של גולני, לתפקיד של טבח, כך שב-7 באוקטובר הוא לא היה אמור להיות מעורב בלחימה. "זו הייתה שבת נורמטיבית לגמרי", הוא מתאר. "הכנתי ארוחת שישי, של חג שמחת תורה. כולם ישבו יחד והייתה אווירה טובה. בסביבות השעה 06:30 שמעתי בומים חזקים מאוד והתעוררתי. ישנתי בחדר טבחים לבד ולא הבנתי מה קורה. ישר הרמתי טלפון לרס"פ של הפלוגה. אף אחד לא ענה לי. רצתי מהר לחדר האוכל, כי ידעתי שזהו המקום הכי מוגן להיות בו. היו בו כ-20 לוחמים, וחשבנו כולנו שמדובר בסתם טילים. לא היה לנו קשר או קליטה עם העולם שבחוץ".

לפתע ליאור וחבריו שמעו קולות ירי. החשמל קרס, וחושך השתלט בחדר. בתוך כמה דקות, כבר שמעו ירי מתוך הבסיס וצעקות בערבית מחוץ לחדר אוכל. "לא הייתי חתום על נשק", ממשיך ליאור. "אבל אמרתי לאחד הלוחמים שאם הוא נפצע, אני לוקח לו את הנשק. שמענו פתאום פיצוץ אדיר, שהעיף את הדלת. ירו עלינו לבפנים. הרגשתי מכה חזקה בכתף. הסתתרתי מאחורי שולחן יחד עם לוחם שהיה בהתקף חרדה והרס"פ, כשלפתע ראיתי קלצ'ניקוב מכוון עלינו. קפצתי מייד על הלוחם וקיבלתי רסיס. לאט-לאט אזלה לנו התחמושת, ומתגלים פצועים נוספים. נאמר לנו שאין חילוץ שיכול להגיע אלינו, מה שהגביר את התחושה שאנחנו לא יוצאים מזה בחיים".

נופל וקם

לליאור היה חשוב לשמור על כולם שפויים, ככל האפשר, ולכן ניסה להרגיע את חבריו, גם כשהוא עם פצע מדמם פתוח וכדורים שורקים לידו. "היו לי רגעים ששכבתי אחורה ופשוט התפללתי לנס. זרקו עלינו יותר מ-20 רימונים, שהיו במרחק של שלושה מטרים ממני. ברגע אחד, הכל הפסיק. לא הבנו מה קורה, איך פתאום יש שקט".

אחרי בדיקה של השטח, יצאו ליאור וחבריו החוצה וטיפלו בפצועים. הם פתחו את אחת המיגוניות וגילו חבר הרוג ועוד שני פצועים. זה השלב שבו הבינו שהתרחש פה אסון גדול ממה שדמיינו. בשעה 12:00 בצהריים החל ירי פצ"מרים נוסף לכיוון הבסיס. "המתנו שם עד שהגיע כוח של 669 שריכז את כל הפצועים", הוא נזכר. "כ-200 מטר לידינו התנהל קרב יריות של עוד ניסיון פלישה לבסיס. בסוף 669 הנחיתו מטוס ולקחו חצי מהלוחמים שאיתנו. אותי פינו רק בשעה 7 בערב".

באותו יום אימים מה שהחזיק אותו בחיים היה הרצון לשרוד עבור משפחתו. "רצו לי בראש תמונות של משפחה והקרובים שלי שפוכים על הקבר שלי", מספר ליאור. "הייתי מבין הפצועים הראשונים שהגיעו לבית חולים בילינסון, וכולם חשבו שאני הרוג. הייתה בעיה במידע שהועבר בין אנשים. למזלי, השמועה על המוות שלי לא הגיעה לאמא ולמשפחה בכללי. השיקום שלי היה תהליך ארוך, שאותו אני עדיין עובר. יש עוד דרך ארוכה לעשות, אבל יש שיפור. הצבע חזר לחיים שלי".

"לאט-לאט אזלה לנו התחמושת, ומתגלים פצועים נוספים. נאמר לנו שאין חילוץ שיכול להגיע אלינו, מה שהגביר את התחושה שאנחנו לא יוצאים מזה בחיים"

מאורעות 7 באוקטובר שינו את ליאור ב-180 מעלות. לדבריו, המטרות שלו בחיים השתנו, סדר העדיפות היומיומי שלו השתנה. "תקרת הזכוכית שאנשים בדרך כלל חושבים שהם על סף מוות, התנפצה לי. הבנתי שהחיים הם כל כך שבריריים ושבכל רגע נתון אפשר לאבד אותם. יש לי חבר חטוף בעזה והרבה חברים שנהרגו, ואני אומר לעצמי שכל עוד אני ממשיך בחיים ולא קורס או נותן לדברים האלה לגבור עליי – אני מנצח".

אוד מוצל מאש

מאורעות ה-7 באוקטובר חרוטים במוחו של איתי זרביב, לוחם בגולני, אשר נקרא בבוקרו של אותו יום, יחד עם חבריו, לגדר הנפיצה. "באותו זמן תפסתי קו בגזרת כיסופים. היינו על הגדר כשקיבלנו הודעה שיש הרבה אזעקות ושאנשים על טנדרים חוצים את הגדר. מהר מאוד הגיע מידע נוסף על שתי נקודות נוספות שפורצים דרכן. כשבאנו לצאת, היה פיצוץ חזק על הגדר שממנה הם נכנסו לתוך שטח ישראל, וראינו אופנוענים נכנסים. נסענו מיד לנקודה שממנה נוכל להפתיע ולהתקיף אותם. מול כ-10 מחבלים ניהלנו קרב יריות עיקש", הוא מתאר.

בסיום האירוע הזה איתי וחבריו נסעו לנקודה נוספת שעליה קיבלו דיווח על מחבלים. בדרכם לשם חטפו צרורות של ירי על כל הרכב. המוצב כולו היה בשליטה של המחבלים, אז הם נסעו מהר לאחד מהמוצבים בדרום כדי לסייע בלחימה. לעיניהם נגלתה קבוצה אחרת של מחבלים. "תכננו לתקוף אותם מאחור," ממשיך איתי. "אך לפתע גילינו קבוצה נוספת של מחבלים שמסתתרת מאחורי שיח. מהר מאוד נזרק טיל RPG לעברנו, והרכב החל לעלות אש. באותם רגעים חשבתי שאני עומד למות. תוך כדי שאני בועט בדלת כדי לצאת, אני מקבל צרור נוסף לרכב. ניסיתי לקחת נשק כדי לתקוף אותם בחזרה, אבל הכל היה מלא בעשן ולא מצאתי משהו נגיש מסביבי. בעטתי בדלת והלכתי לכיוון הפגוש. כל הרכב התחיל להתלקח. רצתי לתפוס מחסה תחת אחד מהעצים, כשכל הדרך יורים עלי. חטפתי כדור אחד לחזה".

אחרי כמה דקות נפל איתי על הרצפה, כשהוא בחוסר אונים מוחלט. הוא התחיל למלמל "שמע ישראל" והיה בטוח שחייו עומדים להסתיים, אבל הוא גילה שנוקפות הדקות, וב"ה הוא עודנו בחיים. "במשך כ-4 שעות העמדתי פנים שאני מת, כשמחבלים חולפים על פניי, מכוונים אקדח לעברי. שמעתי את החברים שלי צורחים, כשהם נשרפים למוות. ראיתי את הסמ"פ שלי, עומר וולף ז"ל, כשגופתו מוטלת על הרצפה. אלו מראות שלא עוזבים אותי", הוא מספר בעצב.

"במשך כ-4 שעות העמדתי פנים שאני מת, כשמחבלים חולפים על פניי, מכוונים אקדח לעברי. שמעתי את החברים שלי צורחים, כשהם נשרפים למוות"

מתוך צוות של ארבעה אנשים שיצאו להילחם יחדיו ברכב, איתי הוא היחיד ששרד. במאמץ עיקש להמשיך חיות, הצליח איתי לשרוד את התופת שעבר ולחלץ את עצמו מהסכנה שבה היה נתון.  "כשראיתי את הרכב שרוף לגמרי ואת עומר מת, חבשתי את פצע הירי שלי והבנתי שאף אחד לא יבוא לחלץ אותי", משתף איתי. "קמתי והתקדמתי לכוון הכביש הראשי, כשאני מדלג משיח לשיח וצופה ברכבים שחולפים, במטרה למצוא עזרה. עברו מולי שני טנדרים לבנים שהתלבטתי אם לצאת לבקש מהם עזרה. משמיים הייתה לי האינטואיציה לא ללכת אליהם אלא להמשיך להתחבא בשיחים. המשכתי לקפץ בין שיח לשיח, כשאני רואה את כל התופת מולי. רואה את העשן שיוצא מניר עוז וגופות שמוטלות על הרצפה. כשראיתי שני רכבים צה"ליים נוסעים לכיווני, התחלתי ללכת על הכביש עם ידיים מורמות כדי שחס-וחלילה לא יהרגו אותי בירי דו"צ. מישהו מהם זיהה אותי והעלה אותי איתם".

איתי נסע איתם עד שאותו נמ"ר (נגמ"ש מרכבה) שבק חיים, והוא נאלץ להמשיך ללכת לבד עד שמצא יחידת חילוץ שפינתה אותו לאמבולנס. כשעלה איתי על ניידת האמבולנס, הוא גילה את הנס שהתרחש לו: כדור נכנס לחזה שלו ויצא מצלעותיו מבלי לפגוע בו פגיעה אנושה.

היום איתי נמצא לרוב בביתו. הוא משתקם בבית הלוחם ומנסה לחזור אט-אט לשגרה, להשיב את חייו למסלולם. "עדיין, יש לי כאבים בכתף ואין לי תחושה בחצי מכף היד שלי", מתאר איתי. "אבל אני בטוח שזה לאט-לאט ישתפר. מבחינה נפשית, נפגשתי עם פסיכולוג והייתי מלווה בתמיכה שהייתי זקוק לה. יש לי הרבה רגשות אשם על מה שאולי יכולתי לעשות אחרת, אבל עם הזמן, הבנתי שכל תוצאה אחרת הייתה עלולה להיות גרועה יותר. יש סביבי הרבה חברים ובני משפחה שמצילים אותי ומונעים ממני להיות לבד. לא הייתי מצליח להשתקם בלעדיהם. עדיין יש לי קשיים והרבה תסמינים של פוסט-טראומה, אבל אני אלמד לחיות עם זה". איתי מבקש להעביר מסר שחשוב לו שאנשים יידעו: "כל מה שרצינו היה להציל את היישובים – שלא ייכנסו לשם, שלא יגעו בתושבים".

לא להפסיק ללכת

נעם קדמון הוא בן 27. הוא נשוי לצליל ואבא טרי. הוא מתגורר במשואות יצחק שבדרום. נעם השתחרר לאחרונה משירות מילואים ממושך, לאחר חמישה וחצי חודשים שבהם פעל בגזרת חטמ"ר שומרון. את חג שמחת תורה האחרון, הוא לא ישכח בחיים.

ב-6 באוקטובר הוא ומשפחתו חגגו את החג בשמחה גדולה. הוא זכה לשמש חזן בתפילה המיוחדת של החג. בעקבות החג, הם הלכו לישון מאוחר מאוד, והוא הבחין שכיוון את השעון המעורר שלו לשעה מאוחרת. לפני שהלך לישון, ביקש מהקב"ה שיגרום לו להתעורר מוקדם יותר, באופן טבעי – משאלה שהתגשמה. "בשעה 06:30 בבוקר התחלתי לשמוע רעש גדול של מטוסים ואזעקות. כתושב מורגל ביישובי הדרום, לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, עד שהרעש הלך והחמיר, והחלטתי להדליק את הטלפון כדי להבין מה קורה. הבנתי שמשהו חריג מתרחש ושזה מחייב פעולה. בעשר בבוקר כבר הקפיצו אותי למחנה עופר. אני משויך במילואים לגדוד שאחראי על חטמ"ר שומרון".

נעם גויס למילואים בתחושות מעורבות. לצד חווית השליחות והמסירות למען העם והארץ, עמד הקושי בלהשאיר אישה בבית בעודה בתחילת היריון. הפרידה לא הייתה פשוטה, אך ההבנה שמדובר בצו השעה העניקה חוזק רב.

"אמשיך לפעול עוד יותר ולחזור לשירות מילואים. אחרי שקיבלתי צ'אנס נוסף בחיים – אני מרגיש חובה לגרום לחיים שלי להיות ראויים"

לאורך כל תקופת המילואים נעם אבטח את המעטפת שמסביב ליישובי השומרון. הוא וחבריו התעסקו בעיקר באוכלוסייה הפלסטינית. "אחרי כ-3-4 חודשים, בחודש אדר א', הייתי במשמרת רגילה במחסום בכניסה לעיר שכם", מתאר נעם. "לפתע מחבל הגיח משום מקום וירה כדור אחד לכיוון שלי. לא הבחנתי במחבל כי הייתי עם הגב אליו, אך הרגשתי זעזוע חזק פתאום. הכדור פגע לי בקסדה. מספר רגעים אחר כך, התחיל מרדף אחרי המחבל. בסיום האירוע, נסעתי לבית חולים כדי לבדוק שאין פגיעה מוחית. קרה לי נס גדול. הכדור לא חדר את הקסדה ולא פגע לי בראש".

יומיים בלבד לאחר האירוע, חזר נעם אל חבריו שבחטמ"ר והמשיך לשרת במילואים. על הבחירה לשוב בחזרה, הוא מדבר בהכרת תודה: "אני חיי את חיי היום בתחושת הודיה גדולה לקב"ה על כך ששמר עליי. לא הורדתי רגל מהגז מאז אותו יום, כי הבנתי את גודל השעה ואת החשיבות היתרה של הימצאותנו שם. רק כשנפצעתי הבנתי שבעצם היותנו עומדים על המשמר, אנחנו מונעים היתקלויות רבות בבני היישובים. זה נותן כוח ודרייב להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים".

מאז אותו מקרה, נעם נהיה דרוך יותר בתקופת המילואים ומעבר לזה, זה רק חיזק אותו למה הוא כאן. גם לליל הסדר מגיע נעם בתחושה הודיה. "אני בהכרת הטוב לקב"ה על שזכיתי להיות בלידה של הבן הבכור שלי ובברית עצמה. אני מודה על זה שאני חי ונושם. אמשיך לפעול עוד יותר ולחזור לשירות מילואים. אחרי שקיבלתי צ'אנס נוסף בחיים – אני מרגיש חובה לגרום לחיים שלי להיות ראויים", הוא מסכם.

והיא שעמדה

יאיר ליפשיץ הוא בן 23 ומתגורר יחד עם אשתו אסתר בירושלים. מייד לאחר לימודיו בישיבת ירוחם, הוא התגייס לחטיבת הצנחנים ומשם המשיך לקורס פיקוד, קורס קצינים, ושירת כמפקד צוות בגדוד 101.

"חגגנו את החג יחד עם המשפחה בירושלים", מספר יאיר את השתלשלות האירועים. "התעוררנו לבוקר של אזעקות, שמייד התריעו לנו על כך שמשהו רע קורה. רצתי לבסיס שלנו בבקעה, ומשם ירדנו עם מסוקים דרומה. הצטרפנו ללחימה העיקשת שם, ולאחר כשבוע בעוטף עזה, חזרנו לבסיס צנחנים להתאמן. כשבועיים לאחר אימונים אינטנסיביים, נכנסנו לצפון הרצועה והתחלנו להילחם".

שבועיים לאחר הכניסה של יאיר וחבריו, הם מתארגנים להתקפה. הם מזהים מחבלים שנעים סביבם. הם מתקדמים בין הבניינים כדי לבצע מארב, ובעודו פוסע צעד לעבר דלת הכניסה של הבית – הם חוטפים צרור יריות. יאיר נפגע ראשון ונופל פנימה לתוך הבית. "כשאני שוכב על הרצפה, ללא יכולת לזוז, אני מבחין בשלושה מחבלים שמכוונים אליי את האקדח, וברקע אני שומע את חברי הצוות שלי מתכננים להשליך רימון. בדרך נס, זיהה אותי אחד מהחיילים ולא זרק את הרימון. כמה דקות אחר כך, אני שומע שהוא נפצע, ואני מבין שזהו, מפה אני לא יוצא".

בתחושה שאלה רגעיו האחרונים, מתחיל יאיר לומר "שמע ישראל", כשלפתע הוא מרגיש שחוזרת לו התחושה בידיים. הוא חשש שאם יבצע תנועה כלשהי כדי לסמן שהוא זקוק לעזרה, חבריו יחשבו שהוא אויב וימשיכו לירות עליו ולכן נשאר שכוב, ממתין שיתרחש נס ויחלצו אותו משדה הקרב. "כמה דקות אחר כך, הגיע צוות לחלץ אותי. נתנו לי מנות דם רבות בשטח, ולאחר מכן גם במסוק. הגעתי לאיכילוב כפצוע קשה מאוד. הצלחתי לומר לצוות את השם שלי, לפני שאיבדתי את ההכרה, שממנה התעוררתי רק לאחר שבועיים וחצי".

"כשאני שוכב על הרצפה, ללא יכולת לזוז, אני מבחין בשלושה מחבלים שמכוונים אליי את האקדח, וברקע אני שומע את חברי הצוות שלי מתכננים להשליך רימון"

יאיר נפצע קשה מאוד ברגליים ובבטן, נכנס לו כדור לתוך הגרון ויצא ממנו ללא שום פגיעה באיברים חשובים. הרופאים הצליחו להציל לו את הרגליים, כנגד כל הסיכויים. הנס חיזק בו את ההבנה שהקב"ה משגיח על כל אחד ואחד. "כשהתעוררתי מהתרדמת שבה הייתי, זה היה בערב חנוכה. ככל שהמשכנו להדליק נרות, כך גם נוסף ועלה האור בחיי. יצאתי מטיפול נמרץ בערב החג וזכיתי להדליק נרות חנוכה. עברתי ניתוחים שהצליחו הרבה מעל המצופה, וחל שינוי משמעותי במצב הבריאותי שלי. חנוכה היה ללא כל ספק החג הניסי הפרטי שלי", הוא מסכם בחיוך.

לפני כחודש רשם יאיר הישג נוסף: הוא רץ במרתון ירושלים. מאז, הוא ממשיך ברצף הטיפולים להם הוא זקוק ולא מוריד את הרגל מהגז, עד שיחזור בחזרה למסלול חייו. לליל הסדר הוא מגיע ברגשות מעורבים. "מצד אחד, המלחמה עדיין קורית וחברים שאבדו לא יחזרו, מה שהופך את הישיבה בליל הסדר לקשה מאוד; מצד שני, אני מגיע בחוויית הכרת הטוב גדולה מאוד לקב"ה. אני מרגיש שאנחנו לא תמיד מכירים בניסים שמתרחשים לנו. היום אני מבין, שכל רגע ורגע שאנו חיים כאן זה בזכות זה שהקב"ה איתנו. אנחנו עם סגולה, עם אחד עם ייחודיות ובשורה להביא לעולם. בשנה שעברה לא הייתי בליל בסדר בבית כי הייתי בצבא. כמו שהקב"ה דואג לליל שימורים אחת לשנה, כך גם יש אנשים שהתפקיד שלהם באותו לילה הוא לשמור על אלו שיושבים וחוגגים את ליל הסדר. גם השנה יש הרבה מאוד אנשים ששומרים עלינו כדי שנוכל לשבת בבטחה סביב שולחן החג. כל משפחה ומשפחה נותנת את החלק שלה כדי לשמור על עם ישראל – אלו שבסדיר ואלו שבמילואים. זה הסיפור הגדול של כולנו. ליל שימורים משותף, שבו כל אחד מעם ישראל מוסיף חלק למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו. עם אחד. סיפור אחד. לדור ודור".