הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)פרשות תולדות ו-ויצא מתעדות שקרים מרובים ותככים הכרוכים בהם. החל מהזדהותו של יעקב כעשיו ונטילת הברכות שלו מידי יצחק, דרך רמאותו של לבן בהחלפת לאה ברחל, החלפת משכורתו של יעקב, ההמצאה של יעקב בגילוף המקלות, וכלה בגניבת התרפים של לבן והתירוץ שלה כי "אורח נשים לי", בשעה שכבר היתה מעוברת.
ההתנהלות מרובת השקרים, שאף צד אינו חף מהם, מעוררת חוסר נוחות, ומחייבת לתת את הדעת על היחס שבין הפרשיות הללו לבין הוראת התורה "מדבר שקר תרחק". מוסרים בשם הרבי מפשיסחא, שמעבר לאיסורים הפרטיים לשקר בעדות או במקח וממכר, החמירה התורה בצו כולל להימנע מכל שקר, ולהתרחק ממנו עד הקצה. שהרי בכל התורה סייגים הם מדרבנן, ורק בשקר יש סייג מדאורייתא: "מדבר שקר תרחק", להראות חומר האיסור. (שפת אמת דברים שופטים תרלט).
בניגוד לפירוש החסידי התובעני, נראה שהעמדה ההלכתית שונה. "תרחק" היא הוראה כללית, המסמנת את הכנות כערך כללי שיש לשאוף אליו, אבל איסור ממשי נאמר רק בפרטים מסוימים: לא תענה ברעך עד שקר – בעדות, לא תונו איש את עמיתו – במשא ומתן. היחס בין הפרטים האסורים בתכלית לכלל המנסח צו מוסרי עקרוני, יוצר מנעד שבתוכו אדם צריך להתנהל תוך הבנה שמלבד האמת, יש ערכים נוספים המובאים בחשבון ביחסי אנוש. בשאלה כיצד מרקדים לפני הכלה, בית הלל אומרים: "כלה נאה וחסודה" ולא "כלה כמות שהיא". מכך ניתן להסיק שלעיתים החנופה היא מעלה ולא חסרון. המדרש מספר כי בני ישראל ביכו את מות אהרן יותר מאת מות משה, מפני שמשה דן אותם ביושר ואהרן נשא להם חסד: "מפני מה בכו את אהרן כל בית ישראל ומשה לא בכו אלא בני ישראל? מפני שדן דין אמת לאמתו ואהרן מימיו לא אמר לאיש סרחן ולאשה סרחנית" (אדר"נ א, ח).
חז"ל בנו את דיני הנאמנות על בסיס ההנחה שאנשים עשויים לשקר והם עדיין נאמנים. אשה שאמרה שהיא נשואה, תהיה נאמנת על רווקותה אם תתן אמתלה ראויה לדבריה. למשל, אם תסביר שביקשה להימנע מן השידוכים הבלתי ראויים שהוצעו לה בטענה המקובלת שהיא 'תפוסה' (כתובות, עב, ב). אשה נאמנת אם תאמר לבעלה "טמאה אני" ולאחר מכן תתנער ותטען שהיא טהורה, אם תמציא לפניו נימוק שיישמע סביר ומידתי ביחס לרצונה לחמוק ממנו ואפשרויות הסירוב שעמדו בפניה (רמב"ם א"ב, ד, י, ועוד). ישנם מצבים בהם מניחים אפריורית שבני אדם משקרים: בעל חוב שטוען שפרע את חובו לפני הגיע מועד הפרעון לא יהיה נאמן. משום שישנה חזקה שבני אדם אינם פורעים חובות שאינם חייבים לפרוע (בבא בתרא ו, א). הגמרא בבבא מציעא (ב' ע"ב) אומרת שפעמים שאדם סבור שאין הוא מפסיד את חבירו הוא יתיר לעצמו לשנות קצת את פני המציאות. למרות שהוא מורה היתר לעצמו לטעון שהמציאה "כולה שלי" גם אם תפסה יחד עם חבירו, עדיין לא יהיה חשוד להישבע לשקר. שקר בוויכוח – אפשרי, משבועת שקר – יתיירא. נראה שהנחת המוצא של חכמים היא שאנשים אינם שקרנים מועדים, אך אין זאת אומרת שכל היוצא מפיהם הוא אמת צרופה. בחלק מהמקרים הסיבה לכך היא חוסר היכולת לתמרן ללא השקר, בחלק מן המקרים מדובר על תחושה שהשקר אינו גורם עוול גדול, ובחלק אחר של המקרים, מפני שהשקר הוא הדרך המוצלחת ביותר לעשות טוב. גם בפרשיותינו, יעקב משקר לאביו כדי להשיג תוצאת אמת, לבן משקר ליעקב משום שלדעתו אל מול ערך האמת עומד ערך אחר של "לא ייעשה כן במקומנו", יעקב משקר ללבן מפני ש"עם נבר תתבר", ורחל משקרת ללבן מפני שאינה יכולה להחציף פניה אל מול אביה. בעולם אידיאלי הכנות, האמת וטוהר הדיבור הם ערכים בלתי ניתנים לפישור. אולם, בעולם הזה היצמדות מוחלטת לאמת עלולה להחריב את העולם. והאדם נתבע לחיות בין אמת לשלום.
(ויצא תשע"ה)
