מה גורם לאנשים מכובדים 'להפיל' את עצמם?

 

מה גורם לאנשים להפיל את עצמם מהמקום המכובד והטוב בו היו כשהרציונל אומר שזהו בדיוק המקום להישמר ולהיזהר שלא לאבד הכל בשעה? 

במרכז הפרשה עומדת מחלוקת קורח ועדתו עם משה רבינו. חז"ל תמהים על קורח: "קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?". בדרך כלל אנו מזדהים מאוד עם נקודת הקושי של חז"ל. כשאנו רואים אנשים גדולים, מוצלחים, נישאים על כפיים, שכושלים במעשיהם ונופלים לבור העמוק של החטא, אנחנו מתקשים להבין איך קרה כדבר הזה. מה גורם לאנשים להפיל את עצמם מהמקום הכל כך מכובד והטוב בו היו כשהרציונל אומר שזהו בדיוק המקום להישמר ולהיזהר שלא לאבד הכל בשעה אחת? השאלה של חז"ל למעשה, עוסקת בעומק הפער שקיים בין ההגיון הבריא ובין מעמקי הנפש. פעמים רבות הם עוינים ולאדם יש כוחות פנימיים שמניעים אותו גם ללכת בדרך שכל הגיון סותר. מהן אותן תנועות נפש סותרות? ר' מנחם המאירי בספרו 'מגן אבות' עושה ניתוח מאוד יפה ומעמיק של סיבות אפשריות לוויכוחים ולמחלוקות:

"וכבר ידעת כי סבות המחלוקת ארבעה.

האחת בקשת הניצוח,

והשנית דקות העניין ועמקו,

והשלישית סכלות האחד וגסותו וקשוי הבנתו,

הרביעית החברה והגידול, כי טבע האדם לאהוב מי שנתחבר עמו או שנתגדל עמו, וידמה בעיניו היות דבריו ועניני הנהגתו כאלו הם כתובים על ספר, ויקשה בעיניו מאד סור מן הדרך ההוא כלל ברב או במעט…" (הקדמה).

הסיבות שמביא המאירי לווכחנות ולמחלוקת עוסקות בשאלה הפסיכולוגית שלנו. הטענה של המאירי היא שלעיתים אנשים נכנסים לוויכוח מפני שהם נהנים לנצח. מטרת הוויכוח היא עצם ההתנצחות, עצם הוויכוח מעורר ומגביר את הרצון להוכיח שידו של היריב על התחתונה. נראה שהמאירי רומז שלעיתים מרוב רצון לנצח בוויכוח מתעלמים מטענות היריב גם כשניכר שהן אמת. המתווכח הנצחן לא נמצא שם כדי לומר אמת, הוא נמצא שם כדי להוכיח את עליונותו.

אפשרות אחרת עליה מצביע המאירי היא שהוויכוח מתלהט על רקע מורכבות הנושא והצורך לדייק. נדמה שבמקרה הזה המחלוקת היא אכן במקומה, שכן מתוכה מתלבנים תתי הנושאים המרכיבים את הדילמה כולה. אלא שבוויכוח כזה אין אף צד צודק. שני הצדדים מתארים תיאור חלקי את המקרה הנדון וכל אחד מהם מחזיק במחצית האמת. ויכוח כזה הוא חסר תוחלת ומוטב היה לעבור למצב של ליבון משותף. המדיום של ויכוח רק מזיק לנושא.

אפשרות שלישית היא שהמחלוקת נובעת מן העובדה שהמתווכח הוא סכל וחסר הבנה בנושא הנדון אך כזה שאינו נמנע משום כך מלחוות דעתו לגביו. כיום אנו מכירים מכחישי אמיתות כאלה לרוב (המכחישים שהעולם עגול, שהאדם נחת על הירח, משבר האקלים וכיו"ב). עם כזה אדם אין טעם להתווכח, זהו ויכוח חסר תועלת.

האפשרות הרביעית היא: "החברה והגידול כי טבע האדם לאהוב מי שנתחבר עמו או שנתגדל עמו…". כלומר, הקיבעון. אדם שגדל במקום מסוים, הסתגל לחשוב בדרך מסוימת אינו מוכן לצאת מתוך עצמו ולחשוב על הדברים מזווית חדשה.

חז"ל מתבוננים בקורח ותוהים: סכל הוא לא! אם כך, מה העניין? לפי המאירי נותרו על הפרק עוד שלוש אפשרויות: הצורך לנצח, מורכבות הנושא או קבעון. כשחז"ל קובעים שטענותיו של קורח הן "שטות" הם מבטלים את האפשרות שהנושא שבמחלוקת הוא מורכב. בעיני חז"ל בחירת ה' במשה היא מוחלטת, ודאית ואינה נתונה לוויכוח ואין בה עוד זוויות נוספות. נותרו שתי אפשרויות. יתכן לומר שבאמת קורח היה מקובע וכך אומרים חז"ל במקום אחר: "אלא עינו הטעתו: ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו" (תנחומא קורח ה). קורח היה משוכנע שמגיעה לו השררה שכן הוא ראה זאת ברוח הקודש. זו הסיבה שבגללה היה 'נעול' לחשוב שמה שקורה סביבו יסודו בטעות.

אפשרות אחרת מציע האדמו"ר מגור (בעל הבית ישראל) והוא אומר "לשטות זו- לאיזו שטות? לשטות הגדולה שלו ש"פיקח היה". האדמו"ר מגור סובר שחטאתו של קורח היא הוודאות בחכמתו ובפקחותו. התאווה להוכיח את יכולותיו, הרצון לנצח- הם אלו שהוליכו אותו אל עברי פי פחת.

צורת החשיבה של המאירי היא מרתקת, הוא כותב את שהוא כותב כשהוא עצמו נתון תחת מתקפה על עמדותיו ובניתוח הזה יש מן הסתם גם עיבוד שנצרך לו, לשלוות הנפש. אולם ראוי לאמץ את דפוס החשיבה הזה בכל מחלוקת שאנו נקלעים אליה, זה מאוד מסייע לחיזוק הלב והעמידה האיתנה כשאפשר להבין מה קורה לצד השני, כל עוד לך עצמך ברור שאינך לוקה באחד מאלו. לשם כך מעיר המאירי צריך להיזהר ולהינקות מכל רבב: "גל אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך".

(קורח תשפ"ג)