פיתוי וכפיה

אחת הפרשיות בפרשתנו עוסקת בפיתוי של בתולה (כב, טו). באופן עקרוני מדובר במצב שאותו אנו מגדירים היום כ"יחסים בהסכמה". במצב הזה קובעת התורה שכיוון שהנערה פנויה, על  המפתה מצווה לשאתה לאישה ובלבד שאבי הנערה מסכים לנישואין. על פניו, יש כאן תיאור של כניסה לנישואין נורמליים בדרך עקומה של הפרת הסדר הנכון של הדברים, אך אין כאן ניצול נתעב של הנערה. להיפך, נראה שיש כאן סוג של התאהבות שלא ידעה מעצורים. וכפי שרש"י מבאר "מדבר על ליבה עד ששומעת לו". הרמב"ן רואה מול עיניו ציור שונה לחלוטין של משמעות הפיתוי. וכך כותב הרמב"ן:

"אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה ששם נאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו. והטעם, כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות, בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו".

הרמב"ן מתבונן על מושגי הפיתוי והאונס כמעשים שונים באופן הביצוע אך דומים מצד העוול שביסודם. אונס בדרך כלל מבוצע בבנות שאין להן מגן ומושיע, "בנות הפחותים במעלה, אשר אין להם כח כנגדם". אונס, לדברי הרמב"ן, הוא מעשה נבלה כפול. יש בו לא רק האונס הנורא כשלעצמו. זה מעשה שנעשה תוך ניצול משפיל של מישהי שהיא חסרת אונים לחלוטין ושאין מי שיסייע בידה להשתקם. גם אין מי שיגונן עליה וישמור עליה מפני אנשים כמותו. לעומת זאת, הפיתוי אותו משווה הרמב"ן מול עיניו, נעשה בסיטואציה חברתית שונה לחלוטין. כאן מדובר בבחורי חמד בני המעמד הנמוך שנתנו עיניהם בנערות בנות טובים שאין להם סיכוי להתחתן איתן באמצעות שידוך. לכן, הם מפתים אותן בדברי חלקות ושקר עד שהן נענות להם.

בניגוד לרש"י, שמתאר יחסים בהסכמה ומתוך שלהוב יצרים, הרמב"ן אינו עושה הבחנה כה חותכת בין פיתוי ואונס ומזהה בשני המקרים אונס, האחד מתוחכם יותר ממשנהו. בשניהם, קובע הרמב"ן, אין רצון, אלא שבפיתוי יש תחושה של רצון (היום היו אומרים- רציה מסדר שני וכיו"ב).

הרמב"ן מניח שכל בחורה טובה חפצה כמושכל ראשון בנישואין בדרך המלך המהוגנת והמכבדת ועל כן אין אפשרות להניח שהיא רצתה בכל זה.

הדיון של הרמב"ן הוא פתיח לכל הנושא של פיתויים בכלל. ההבדל המעשי בין שני המצבים הוא ברמת הסבל והצער שיש לנערה. כאשר היא בתודעת הסכמה אין לה סבל. אין דמיון מוחלט כמובן בין המצב של הנערה לבין מצבים שאנו פוגשים בסדר הרגיל של החיים. אבל אפשר לדון בשני חיילים, האחד משרת עם מוטיבציה גבוהה והשני הכין טבלת ייאוש עוד בטרם התגייס. שניהם לא בוחרים באופן מלא להיות חיילים אבל התודעה החיובית מפוגגת את הסבל.

אנחנו חיים בעולם מהופך מזה שמכיר הרמב"ן. היום המסגרות החברתיות הן עול ואילו השאיפה היא לממש את הרצון החופשי. עד כדי כך שאנשים מחפשים את הפיתוי להתפתות. מבקשים מה שיעודד את אובדן החושים עד שיתפתו בשמחה, הם רוצים לפרוץ ולחוש את אובדן המסגרת והסורגים.

לוינס כתב על זה במאמרו 'פיתוי הפיתוי' כך: "לא ההנאה היא שמפתה את מי שמתפתה מן הפיתוי, אלא המצב המעורפל שבו ההנאה עדיין אפשרית…" (תשע קריאות תלמודיות עמ' 39). לוינס מצביע על מצב שבו אדם מעמעם את ההכרה, מכבה את המחשבה ומתפתה להתפתות. דא עקא, בכל זה יש גם צד הפוך, אנו מחפשים להתפתות כי איננו חפצים במסגרת החברתית שדווקא אותה אנו תופסים ככפייה וכאונס. אנו חשים חירות דווקא כשפורקים את עול ההכרה. בניגוד לדרך התורה, הבלבול הקיומי הזה גורם לעיתים לתהות מהי אפוא החירות האמיתית?

(משפטים תשפ"ג)