'גיבורי על'

לנגד עינינו המשתאות, הולכים ונערמים הסיפורים על אזרחים וחיילים שמסרו את נפשם למען עם ישראל. נדמה, כי גדולים מעשים אלו מכל אשר הכרנו בעבר. עוצמת הגילוי של דור ה'טיקטוק' אינה ניזונה ממעשי הגבורה בלבד. ההלם שבגילוי הוא הפער הבלתי נתפס בין הצורה לבין התוכן. רובנו כבר גמר את ההלל על צורת הדיבור, הלבוש, תחומי העניין, ההתעסקות ועוד. דבר אחד לא יכולנו לבחון: את הפנימיות הטהורה של בנינו היקרים. לפתע התברר כי טעינו – ובגדול. בתוכנו הלכו וצמחו מתחת לאפנו 'גיבורי על'.

סוגיה זו של פסיקת דין מוטעה בשל חזותיות, אופן דיבור או תחומי התעסקות, ימיה כימי עולם. במקורותינו אנו אומרים ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', אמירה החוזרת שלוש פעמים בש"ס ומלמדת אותנו שלוש תובנות שונות. המקבילה הפילוסופית-הלכתית של סוגיה זו עוסקת במניעיה הנסתרים של המצווה. בלשון מפורשת יותר, 'טעמא דקרא' ו'גיבורה' המובהק הוא התנא הפלאי, רבי שמעון בר יוחאי, מתלמידי רבי עקיבא, החולק על חבריו.

תנאים נחלקו: האם מותר לדרוש 'טעמא דקרא'? רבי שמעון בר יוחאי דורש 'טעמא דקרא' (קידושין סח ע"ב, ועוד), רבי יהודה אינו דורש 'טעמא דקרא'. אין מדובר על חיפוש טעמים למצוות, נושא שעסקו בו רבותינו הראשונים. מחלוקת זו עוסקת רק בהתחקות אחר טעם המצווה כמכשיר לפרשנותה. אומנם מותר לחפש טעמים למצוות, אולם להלכה אסור לנו לפרש את המצווה בהתאם לטעמיה. 'הפרשנות המגמתית' אינה משמשת את הפרשן ההלכתי. אנו מנועים מלנסות ולהתחקות אחר מניעיו של הקב"ה, לחפש לדוגמה את 'התקלה' שבעטיה נחקק חוק הלכתי כלשהו. בלשון חכמים: "אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אלא אפשי, ומה אעשה, ואבי שבשמים גזר עלי" (ספרי, ס"פ קדושים).

רבי שמעון דורש להסתכל על העולם לא רק על הנתונים החיצוניים, אלא גם על אלו המסתתרים מחושינו

ברם, זו אינה שיטתו של רבי שמעון. בעולמנו הגשמי הנתונים מגיעים דרך החושים, ואלו כידוע מטעים בדרך כלל. השקפותינו והכרעותינו בד"כ מתבססות על 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". רבי שמעון, כעולה מסיפור חייו ומתורתו, דורש להסתכל על העולם לא רק על הנתונים החיצוניים אלא גם על אלו המסתתרים מחושינו. גמרא מפורשת היא: "ואליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כוונה" (פסחים כ"ה ע"ב). הוא שם דגש בקיום המצוות לא רק על הריטואל המעשי, אלא בעיקר על הכוונה והמשמעות הפנימית. את בנו הוא שולח לקבל ברכה דווקא מ'אנשים של צורה' (מועד קטן, ט ע"ב). חומר הוא הדבר המגושם והבולט הניתן למישוש. צורה היא עיבוד נתונים פנימי של המתבונן.

בסיפור המפורסם ביותר על רבי שמעון (שבת, לג ע"ב), אין הוא מסכים עם רבי יהודה המסתכל באופן חיצוני על פעולותיהם של הרומאים. לדידו, כל מה שעשו – לצורך עצמם עשו. הוא 'שורף את הגשרים', מתכנס ברוחני ומתנתק כמעט לגמרי מעולם החומר. לאחר שנגערו הוא ובנו, בסופו של דבר הוא מקבל את העולם כמות שהוא. החומר, על פי רבי שמעון ה'מתחדש', יכול מעתה להוות בסיס לרוחני.

באמצעות הגותו ושיטתו בהלכה לימדנו רבי שמעון להתבונן בעולמות הפנימיים. 'הרב הנזיר' בהתייחסו לספר הזהר (קול הנבואה, עמ' קמז) כותב: "רבי שמעון, המיוחד בהלכה, שדורש טעמא דקרא, הוא בעל כתר שם טוב, שה' הוא טובו, טיבו, מהותו של הדבר, גופו של דבר. לפיכך, לרבי שמעון, שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וכן מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור בשבת".

בפוגשו את יהודה בן גרים, האיש שבעטיו הוא נרדף על ידי הרומאים, הוא עשהו "גל של עצמות". האם לפנינו רמז לעצמותו של ל"ג בעומר? אין משמעות מהותית חיצונית לאותיות ל"ג, זהו סתם מספר לכאורה. רק משמעותו הנסתרת בלבד מעידה על סודו ומהותו.