ספירת העומר

בני אדם אוהבים לספור. ניתוח פסיכולוגי של נטייה זו מעלה שהיא מספקת לנו ביטחון ו"עוגנים" על מצבנו בציר הזמן ובמרחב. אנו סופרים ומעריכים משאבים פיזיים (כסף, בריאות, רכוש) ורגשיים (חברים, תמיכה), שלנו ושל אחרים, משווים אותם למצבנו בעבר וביחס לאחרים, ומציבים באמצעות מספרים יעדים לעתיד. העובדה שלפיה, במידה רבה, חיינו "מתורגמים" למספרים זכתה לתשומת ליבו של הטייס והסופר אנטואן דה סנט אכזופרי, והוא ביקר אותה בהומור עדין אך מושחז בספרו "הנסיך הקטן":

"כך טיבם של המבוגרים, ואין לדון אותם לכף חובה. על כן, חייבים הילדים להתייחס אליהם בסלחנות ובאורך רוח, כי אנו, המבינים את סוד החיים, איננו מייחסים למִּסְפָּרִים חשיבות יתרה… אם תספרו למבוגרים: ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות, בחלונותיו פרחי גרניון ויונים שוכנות על גגו – לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית. הם לא יתפסו את העניין אלא אם כן תאמרו להם: ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה. רק אז יקראו בהתפעלות: מה יפה בית זה!"

שתי ספירות מיוחדות מלוות אותנו בימים אלה: ספירת ימי המלחמה וספירת ימי העומר.

ספירה ככלל, היא בדרך כלל חד-סטרית וממוקדת בנקודת מוצא (כמה זמן עבר מ… מה צברתי עד עכשיו) או ביעד עתידי (כמה זמן נשאר עד… מתי כבר אגיע ל…).

מרכז הכובד של ספירת ימי המלחמה – בעבר. עתידה אינו ידוע. כל יום שחולף מנקודת המוצא מעצים את תחושת חוסר האונים שלנו ואת הטרגדיה הנוגעת למצבם של החטופים, את הכאב על אובדן חיי אזרחים ועל נפילתם ופציעתם של עוד ועוד חיילים, את סבל המפונים והמגויסים ובני משפחותיהם.

ספירת העומר שונה מספירת המלחמה, בהיותה ספירה "דו- סטרית", בעלת שני מרכזי כובד להם מיוחסת משמעות. נקודת המוצא שלה, היציאה ממצרים והשגת החירות הפיזית, מסבירה את הסיבה ליציאה למסע אל המדבר; ואילו נקודת הסיום מאפשרת לנו להבין בעצם בשביל מה, למען אילו ערכים הלכנו כל כך הרבה. מעין "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

ספירת העומר מהווה מרחב זמן בעל התחלה וסוף, בדומה לחיים עצמם. האתגר שהיא מציבה בפנינו טמון בלקיחת אחריות על הזמן/החיים, מדי יום ביומו, ובבחירה מודעת בנוגע לאופן שבו ננצל כל יום, כדי שנגיע ראויים למעמד קבלת התורה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com