הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"מפני חטאינו גלינו מארצנו". כל המתפלל את תפילות המועדים מכיר את המשפט הזה. אבל האומנם? אם הייתם שואלים היסטוריונים, הם היו אומרים שלא מפני חטאינו גלינו מארצנו, אלא בגלל קונספציות שגויות הנוגעות לעוצמתה ולרצינותה של רומא, לבריתות שגויות שעשינו, לצבא הלא מאומן, למאבקים פנימיים שהחלישו אותנו… כל הגורמים הללו הם שהובילו לחורבן המקדש ולהגליה מן הארץ – לא "מפני חטאינו".
ומה נאמר על המלחמה שבה אנו מצויים? האם "מפני חטאינו" אירע האסון הנורא? אנו חשים בצדק סלידה ממי שטוען כך. אנו יודעים היטב שהדברים אירעו בגלל קונספציות שגויות ביחס לכוונות חמאס, בגלל עיוורון צבאי ומודיעיני, בגלל שסע פוליטי ועוד.
אבל מתברר שמצווה מן התורה לנהוג אחרת (רמב"ם הלכות תעניות א, א-ג): "מצות עשה מן התורה לזעוק… על כל צרה שתבוא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם".
האם זו התגובה הראויה לאסון שקורה? האם אין צורך לתלות את האשמה במערכות שגרמו לאסון? מסתבר שהרמב"ם עצמו סבר כך. באיגרת שחיבר על גזירת הכוכבים טען שחורבן הבית אירע לא בגלל חטאי העם, אלא בגלל קונספציות שגויות ואמונות תפלות, ומשום כך "לא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות". במילים אחרות, החורבן אירע מפני שלא התגייסו לצבא.
שיח שמתרכז רק באשמה הוא לא שיח יהודי. שיח יהודי הוא שיח של אחריות, שבו המנהיג הוא הראשון לומר "אני אחראי" ולא האחרון (אם בכלל)
מהו, אם כן, פשר האמירות על "חטאינו" שגרמו לאסון?
להבנתי, טמון כאן מסר עמוק עבור כל אדם מישראל, ובמיוחד למנהיגי העדה. ודאי שיש צורך לעשות בדק בית אזרחי וצבאי כדי למצוא את האשמים באסון וגם להעניש אותם. אבל זהו רובד אחד של החיים, רובד האשמה. ההלכה קוראת לנו גם לחיות ברובד אחר, רובד האחריות.
שימו לב שאיננו אומרים שמפני "חטאיהם" של אחרים גלינו מארצנו, אלא מפני "חטאינו". כשקורה אסון, קל לחפש את האשמים ב"חוץ", אלה שאינם אנחנו. אבל ההלכה דורשת מכל אדם להתבונן פנימה ולבדוק גם את עצמו. מה אני/אנחנו צריכים ללמוד ממה שקרה, ובמה אני/אנחנו צריכים ונקראים להשתנות. כל מי ששותף לצרה, כל מי שסובל ממנה, צריך לראות בה קריאה אליו מגבוה לשנות משהו בדרכיו. לא כי הוא הגורם לה, אלא בגלל שכך ראוי לחיות.
זה מה שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות. צרות מגיעות בגלל גורמים ארציים, אבל גם כדי לזעזע אותנו. ומי שלא יזדעזע ולא ישתנה, יחמיץ את הפעולה שלהן בעולם: "כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".
זהו שורש ההבדל בין אשמה ובין אחריות. אשמה נעוצה בעבר, בגורמים הישירים שהובילו לאסון. את האשמים עלינו לגלות, לחקור וגם להעניש. אחריות, לעומת זאת, נעוצה בעתיד. היא הלקח שאנו מבקשים ללמוד ממה שאירע עבור עצמנו. האשמים הם אנשים מסוימים, אך כולנו נקראים לקחת אחריות. כולנו נקראים לעשות תשובה, להשתנות, לתקן משהו בדרך החיים שלנו, כדי לא להותיר את מה שאירע חסר פשר. אנו נקראים לראות את חיינו כבעלי משמעות, ככאלה שדורשים מאיתנו משהו.
השיח הפוליטי כיום במדינת ישראל הוא שיח של אשמה. מנהיגים מחפשים אחרים שיוכלו לתלות בהם את האשמה במה שאירע. הם יסבירו למה הם לא חלק מהכישלון, ואדרבה, לו הדבר היה תלוי בהם, האסון לא היה מתרחש. כולם רוצים יותר ויותר סמכויות, אך בורחים יותר ויותר מאחריות.
שיח שמתרכז רק באשמה הוא לא שיח יהודי. שיח יהודי הוא שיח של אחריות. זהו שיח שבו המנהיג הוא הראשון לומר "אני אחראי" ולא האחרון (אם בכלל). זהו שיח שבו כל אדם, קל וחומר מנהיגי העדה, לא בורחים מלקיחת אחריות אלא רודפים אחריה. הם לוקחים אחריות לא כדי לצאת טוב בעיני הציבור בטקסי יום הזיכרון, אלא מפרטים במה הם שגו ובאיזה אופן הם מבקשים להשתנות בעקבות המצב. הם לא רואים בושה בהודאה בטעות, אלא עוצמה. עוצמה יהודית. בכך הם מתווים דרך לכלל הציבור.
זו הייתה דרכו של אברהם אבינו. על פי המדרש, מה שהניע אותו במסע חייו הייתה אותה "בירה דולקת" שראה. הוא ראה עולם נשרף ויצא למסע של תיקון. זאת, למרות שהוא עצמו לא היה אשם בכך.
תשובה, פתיחות לב, כנות ולקיחת אחריות – זו התגובה היהודית לאסונות בסדר גודל שחווינו. כל אדם מישראל, קטן וגדול, נדרש לכך. כל שכן מנהיגינו.
