הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ידועים דבריו של ד"ר יוסף בורג, שהתחנך בבית המדרש לרבנים בברלין ועמד בראש תנועה המפד"ל, כשנשאל אם הוא יותר דתי או יותר לאומי. תשובתו הייתה שהוא המקף המחבר ביניהם. היכולת לחבר את הדת עם המרכיב הלאומי הייתה בעיניו המעלה הגדולה של הציונות הדתית. החיבור הזה לא היה סימן לפחיתותה של הדתיות בעולמו, אלא דווקא יכולת להעשיר ולהעצים אותה מהמפגש עם הלאומיות.
אבל מה טיבו של מפגש זה? מה עומד בלב החיבור שבין הדתיות והלאומיות?
ממבט של יותר מ-120 שנה מאז היווסד המזרחי בשנת 1920 על ידי הרב ריינס, אפשר לסכם ולומר שהמקף המחבר בשם 'ציונות-דתית' פעל בעיקר בכיוון אחד. כלומר, חידושה של הציונות הדתית היה בעיקר בהטענת המרכיב של הציונות במטען דתי. הציונות הדתית האמינה שהמפעל הציוני הוא הזדמנות למימוש חזון הגאולה, ועל כן מחובתנו להיות שותפים לו באופן אקטיבי (גם אם הוא סובל ממהמורות בדרך). היא סבורה שההתיישבות בארץ ישראל איננה 'התנחלות' במקום זר ולא קולוניאליזם משחית, אלא שיבה לארץ אבותינו, כפי שייעדה לנו התורה.
גם את הקמת המדינה היא סבורה שאין להבין כתופעה מודרנית, כחלק מהקמת מדינות הלאום ברחבי העולם במאות ה-19 וה-20, אלא מימוש חלום עתיק יומין של המסורת היהודית לשוב ולזכות בריבונות בארצה. מדינת ישראל אינה מנותקת מחזון הדורות, אלא מימוש שלו. ואדרבה, דווקא באחיזתה בתודעה שכזו היא תוכל לממש באמת את ייעודה ההיסטורי.
תודעה דתית זו שהולבשה על הציונות, הפכה את הציונות הדתית לקטר מוביל בחברה הישראלית בפרויקט הציוני. היא הצטיינה בהתיישבות ובהתנדבות לקצונה בצבא, ובכלל חותרת להיכנס עמוק עד כמה שניתן אל מוסדות ההשפעה של מדינת ישראל. תהליך זה כמובן שלא אירע בלא סייגים. יש שאימצו בעקבות השקפתם האמונית ביטחון בלתי מבוסס שאנו בתהליך גאולה מובטח, והדבר גורם להם לקחת סיכונים בלתי סבירים ולהתעלם משיקולים ריאל-פוליטיים באופן שמסכן את קיומנו כאן. יש שמצדיקים בשל אמונם הדתית פעולות אלימות ולא מוסריות כנגד אוכלוסייה ערבית, ובכך הופכים את היהדות לדת שמתהדרת בכוח הזרוע במקום בערכים של צדקה ומשפט. אבל לא לאלה אני מתייחס. הדרך הישרה של הציונות הדתית היא הטענת התודעה הציונות בתודעה דתית, בדרך כזו אשר תפעפע בה מסירות ומשמעות מצד אחד אבל גם תרסן אותה מצד שני, מתוך תודעה שמה שמניע אותנו הוא אמונה, צדקה ומשפט ולא כוח בלתי מוגבל או עיוורון קנאי.
זהו הפוטנציאל האדיר שצומח מתוך החיבור של הדתיות לציונות. ציונות דתית באה אל המפעל הציוני בשם הערכים, בשם התנ"ך, בשם ההיסטוריה, בשם החזון והייעוד שאותו עם ישראל טיפח במשך אלפי שנים. גישה עמוקה ורחוקת מבט שכזאת, היא שתצליח לקיים אותנו כאן, במרחב הכה עוין והמאתגר הזה.
אבל מה בדבר הכיוון השני? במפגש אמיתי שבין עולמות וערכים, לא רק צד אחד אמור להיות מושפע אלא גם הצד השני. אם ייחודה של הציונות הדתית הוא במקף המחבר, אזי לא רק הציונות צריכה להיות מעוצבת בהשקפת עולם דתית, אלא גם הדתיות צריכה להיות מעוצבת בהשקפת עולם ציונית. האם זה קרה? האם הציונות הדתית הצליחה לפתח גם משנה דתית-ציונית? כאן נראה שהתשובה בהרבה פחות דרמטית מאשר הכיוון הראשון. ניכר שהציונות הדתית פיתחה את הרוח והאידיאולוגיה שלה בעיקר בתודעה הציונית. אך מבחינת ההשקפה הדתית שלה, היא נותרה הרחק מאחור.
נכון, קרו דברים. חזרנו ללימוד תנ"ך. קם מכון צומת. נבנתה אוניברסיטה דתית. קמו ישיבות הסדר. אבל אין ספק שאנחנו רחוקים מאד מחזון הרב קוק על פיתוח תורת ארץ ישראל. ביחס למפעל הציוני האדיר שהקימה, הציונית הדתית רחוקה מאד מלממש את הפוטנציאל שיש בחיבור הציונות לדתיות ועיצוב יהדות ארץ ישראלית עשירה ומלאה. בדקו ומצאו שלימוד התורה ברוב הישיבות הוא בסגנון ליטאי שלא שונה בהרבה מהישיבות החרדיות. פסיקת ההלכה נותרה בעיקרה זהה. החלומות של הרב קוק על פיתוח מקצועות האגדה והמחשבה, חיבור כללים לפרטים, והקמת ישיבה מרכזית עולמית שבה ילמדו גם מדעים, נראים היום רחוקים מלהיות מציאותיים.
למרות כל הקושי, המפעל הציוני הצליח. האם הציונות הדתית תדע לעשות גם את הצעד המשלים ותחדש כאן גם את פניה של היהדות? האם ייתכן שלא ישתנה דבר בעולמנו הדתי בעקבות המעבר מגלות לגאולה, מעם מפוזר ומפורד תחת שלטון זר לעם ריבוני בארצו? זהו האתגר שעוד קורא למימושו. כיצד אפשר לעשות זאת? לכך נקדיש את רשימותינו הבאות.
