יעקב ספוקויני"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" [כה, ב]. האלשיך מקשה: מדוע חזר הכתוב על "הארץ אשר אני נותן לכם", הרי ידוע כי לה' הארץ ומלואה? ועוד, הרי דבר זה נכתב כמה פעמים בתורה.
פרשני התורה מסבירים כי באמרה הזו טמון ההסבר למצוות שנת השמיטה. התורה מדגישה כי האדם הוא זמני בעולמו של הקב"ה, כל הארץ של הקב"ה והוא זה שציוונו לשמור את השמיטה כשם שציווה אותנו לשמור את השבת. שתי המצוות באות להדגיש את הצד הרוחני על חשבון הגשמיות. היהודי מצווה להניח לצבירת הממון פעם בשבוע לטובת קדושת הרוח בשבת, ופעם בשבע שנים להניח לאדמה בשנת השבתון.
היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19 התחבט בשאלת השמיטה. מושבות ראשונות הוקמו בעשור הקודם, כמו פתח תקווה וגיא אוני, אך הן ננטשו עקב מחלת הקדחת וקשיים כלכליים. והנה באה ההתחדשות. 'חובבי ציון' סייעו למושבות הן בכוח אדם והן בתרומות. מושבות חדשות קמו בא"י. ראשון לציון וזכרון יעקב הוקמו בסוף שנת תרמ"ב [1882], גם פתח תקווה וראש פינה [גיא אוני] הוקמו מחדש. אליהן נוספו יסוד המעלה [תרמ"ג] וגדרה [תרמ"ד]. כולן הוקמו על בסיס עבודת האדמה, הן מטעמי פרנסה והן מהטעם האידיאולוגי – הרצון לחדש את האחיזה בקרקע המולדת. רוב המתיישבים היו שומרי תורה ומצוות, וחלומם היה לקיים את המצוות התלויות בארץ, כגון: מעשרות, לקט שכחה ופאה.
ברם, לא היה ניסיון בעבודה חקלאית והם גם לא הסתגלו לאקלים. בצר להן, פנו המושבות, בסיוע ועד תנועת 'חיבת ציון', לברון רוטשילד. הברון הסכים לעזור ותרם באמצעות הרב שמואל מוהליבר, מראשי הוועד, סכום כסף נכבד. כשהתרבו בקשות העזרה, הסכים הברון לתרום עוד הרבה, אך בתנאי שהאדמות יועברו לרשותו והמתיישבים יעבדו אצלו. הברון רצה להפוך את המתיישבים לאיכרים החיים מיגיע כפיהם וכן להפוך את מפעל ההתיישבות לרווחי, מה שיבטיח את עמידותו לאורך זמן. רוב המתיישבים הסכימו לתנאים, והברון שלח לארץ פקידים ומומחים לניהול המושבות. הוא רכש עשרות אלפי דונמים נוספים ועיבה את תחומי המושבות. אלפי עצים חדשים ניטעו, גפנים ופרי הדר.
אם האדמה תושבת והמושבות יינטשו, יש סכנה שגורמים לא יהודיים ישתלטו על האדמות והשווקים, וכל מפעל ההתיישבות החדשה עלול לרדת לטמיון
אז הגיעה שנת השמיטה – תרמ"ט. בשנה שלפני כן דנו רבני 'חיבת ציון' בסוגיה. מחד גיסא, ברור שקיום מצוות התלויות בארץ וביניהן קיום השמיטה, היה חלק מהמוטיבציה לעלות לארץ ולעובדה; מאידך גיסא, מצוות יישוב א"י היא מצווה חשובה לא פחות. אם האדמה תושבת והמושבות יינטשו, יש סכנה שגורמים לא יהודיים ישתלטו על האדמות והשווקים, וכל מפעל ההתיישבות החדשה עלול לרדת לטמיון. הרב שמואל מוהליבר ורבנים חשובים אחרים מצאו היתר לעבודה בשמיטה על ידי מכירת הקרקע לזמן מוגבל לנוכרים, כדי להפקיע את קדושת פירות הארץ ולאפשר עבודת אדמה בכפוף למספר תנאים הלכתיים.
רבנים אלה חיפשו משענת הלכתית גבוהה יותר ל'היתר המכירה' ופנו לגדול הדור, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. הוא הסכים לחתום על ההיתר בתנאי שגם רבני ירושלים יחתמו. האחרונים סירבו לחתום ודרשו לקיים את השמיטה ככתבה וכלשונה. לעומתם, גדולי הדור הספרדים, הרב אלישר והרב פאניג'ל, תמכו בהיתר. הברון רוטשילד דרש מהמתיישבים להסתמך על ההיתר, ולא – יחדל מלעזור למושבות. על אף היותו שומר מצוות, סבר הברון כי יש לשמור על המינימום ההכרחי בעבודת האדמה על מנת לא לאבד את כל מה שהושג עד כה. רוב המושבות קיבלו את ההיתר ועבדו לפיו.
בשנות השמיטה הבאות הורחב ההיתר בזכות פעילותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב הציב מצד אחד תנאים הלכתיים נוקשים השומרים על המצב הקיים ותו לא; מצד שני הוא הכריע כי המשימה הלאומית של המושבות חשובה יותר.
Yaakovspok1@gmail.com
