פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)על דרך הכלל, עולמו של אדם, כמו גם הישגיו, בנויים על מעשים. עבודה, יצירה, פעולה שמובילות לתוצאות ולהישגים. מעגל החיים שלו, השנתי והיומי, בנוי על עשייה ועבודה, ובין לבין הוא שובת ממלאכה.
נקודת מבט פילוסופית עשויה להתבונן על מציאות זו במשקפיים כפולות, מנוגדות, ולתהות: האומנם העבודה עיקר, והיא מתבטאת בעשייה שבין מנוחה למנוחה; או שמא המנוחה עיקר, והיא מתבטאת בשביתה מעשייה בין פעולה לפעולה.
אכן, בעולמה של תורה השביתה אינה רק חדילה מעשייה אלא היא עשייה כשלעצמה. אדם מישראל מצווה ל"עשות את השבת". לא רק להיבטל ממלאכתו ולשבת בחיבוק ידיים, אלא "לעשות" – ליצור את השביתה וליצוק לתוכה תוכן ממשי. כך בשבת בראשית, וכך בשבת הארץ.
קריאה מדוקדקת בפרשיות השמיטה שבראש הפרשה, מדגישה את הפַּן הכפול שבמצוות השמיטה: מחד גיסא, ציווי על חדילה מעשייה, שמנוסחת בלשון הדובון "לא-לא", ופורטת את כל המלאכות שאסור לעשות: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר";
מאידך גיסא, ציווי ל"עשות את שבת הארץ", ציווי עשה, כפול, משולש ומרובע: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ… וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", ולא רק "לך ולך" אלא לכל: "לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ, וְלַאֲמָתֶךָ, וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ". חשיבותה של ה"שבת", השביתה, אינה מתמצית במישור התועלתני, באגירת כוחות ואנרגיה לקראת המשך העשייה. היא בעלת ערך עצמאי.
בנוהג שבעולם, וכך בוודאי בעולם המערבי, המודרני והתזזיתי, האדם נמצא בתנועה מתמדת. הוא שואף להשיג יותר ויותר – כוח, כבוד וכסף – וחותר כל העת להגשמת המטרה. היו ימים שבהם חשבו שהטכנולוגיה המודרנית תביא לניצול טוב יותר של המשאבים הקיימים, וממילא למיעוט שעות העבודה ולהגדלת שעות המנוחה. מסתבר שזה לא בדיוק כך (ושעות העבודה הארוכות של ההייטקסיטים והיזמים יוכיחו, כשמקום העבודה דואג לספק להם גם חדר כושר ומוצרי בילוי למען לא יתפתו ח"ו לנטוש אותו לכמה שעות ולנוח מעט יותר בביתם). גם שעות המנוחה מנוצלות לתחרות אינסופית "בדרך אל האקזיט", לרכישת "מוצרי פנאי", ולבילוי אינסופי בבהייה מול המסכים ולא מול פני אדם.
אדם מישראל מצווה ל"עשות את השבת". לא רק להיבטל ממלאכתו אלא "לעשות" – ליצור את השביתה וליצוק לתוכה תוכן ממשי
מצוות השבת – הן שבת בראשית הן שבת הארץ – קוראת לאדם מישראל לעצור. לשים רגל – ואולי שתיים – על דוושת הבלם. לדומם מנועים. ולא לרגע אלא למשך יום תמים, או למשך שנה. לחשוב, ללמוד, לשקול את צעדיו, ורק אז להמשיך הלאה.
כמצוות רבות אחרות, הייתה גם מצוות השמיטה ברבות השנים למצווה המזוהה כמעט לחלוטין עם דיני כשרות האוכל, היינו: חלק אינטגרלי של מצוות שבין אדם למקום. עיון במקורות מלמד שלא פחות מכך היא מצווה שבין אדם לאדם, בין אדם לחבֵרוֹ ולחֶברָתו.
השמיטה אינה רק שם פרטי, היא שם משפחה. בשנת השמיטה חייב אדם להתיק עיניו למשך שנה שלמה מן ה"קרקע" (שעשויה לשמש אב טיפוס לרכושנות בכלל) ולהביט – בגובה העיניים – נכחו; להסתכל במי שנמצא מולו, בביתו, בשכונתו, בארצו. השבת השבועית – ולמעלה מכך שנת השמיטה – היא תוכנית ההתנתקות הגדולה של תורת ישראל: מעבודת האדמה לעבודת האדם.
אדם מישראל מתנתק בשנת השמיטה מן האדמה. בעולם העתיק שימשה "עבודת האדמה" מודל, אב טיפוס, למרכז חייו הכלכלי של האדם. בתרגום ללשון מודרנית, ניתן לומר כי בשנת השמיטה חייב אדם להתנתק משגרת יומו, מעמלו, ממסך המחשב או הטלפון שאליו הוא מרותק, ממפעלו ומבית עסקו, ולהקדיש את השנה לעבודת האדם. להגשים את אחריותו החברתית.
מכאן גם נובע החיוב בשמיטת כספים, שנועדה לאפשר גם לעני ולאביון לפתוח דף חדש ולשקם את חייהם. מכאן אבן פינה להחלת עקרון השוויון בשנת השמיטה: כל הפירות הם הפקר, ויד הכל – עניים ועשירים – שווה בהם. ומכאן הזיקה ההדוקה שבין מצוות השמיטה והיובל, כשבזו האחרונה תופס עקרון חירות האדם את המקום המרכזי: עבדים יוצאים לחופשי, לקול תרועתו הרמה של שופר היובל. "והשביעית תשמטנה ונטשתה" – כדי שתוכל לקיים "ואכלו אביוני עמך".
קצרו של דבר, עלינו להימנות עם שומרי השמיטה ולא רק עם שומרי השביתה. באותם רגעי חסד של שביתה, ביום השבת השבועית ובשנת השמיטה, עלינו להחמיר ולהדר לא רק בשמיטת הארץ אלא גם בשמיטת האדם. שלא נבוש ולא ניכלם, ולא ניכשל כשישאלו אותנו: "איפה היה האדם בשמיטה?".
כל ה"שומר שבת מחללו" – הן שבת הארץ, הן שבת האדם – ראוי לו שיהא גם "שומר ידו מעשות כל רע". שלא תהפוכנה לנו, חס וחלילה, מצוות התלויות בארץ ובאדמה משמחה ויום טוב אמצעי וכלי שרת לרמיסת המצוות התלויות באדם.
