גר צדק

"וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו" [במדבר ה, ח]. "ואם אין לאיש גואל" – רש"י: "ואמרו רבותינו, וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים? או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב? אלא זה הגֵר שמת ואין לו יורשים". התורה דאגה בפסוק זה לגזל הגֵר, שהרי אדם שהתגייר נחשב כמי שנולד מחדש ואין לו קרובים. הכוהנים הם קרוביו, ואם מישהו גזל ממנו ורוצה לשוב בתשובה ולכפר על עוונו, ימסור את הגזלה ועוד חומש להקדש, יביא קורבן אשם ויכפר על גזלתו.

פרשתנו נקראת בד"כ בסמוך לחג השבועות, בו, כידוע, קוראים את מגילת רות. הסיבה פשוטה: רות הגיורת, שקיבלה על עצמה את קיום התורה, ממחישה את  עיקרו של החג – קבלת התורה. היהדות איננה דת מיסיונרית, כמו האסלאם או הנצרות, ולא שואפת להכניס תחת כנפיה מאמינים מדתות אחרות. יתרה מכך, היהדות מערימה קשיים על מי שרוצים להתגייר, כדי לבדוק אם כוונתם כנה. ברם, גרי צדק, ככל שהיו, התקבלו בזרועות פתוחות.

אחד מהם, הוא ולנטין פוטוצקי. ולנטין היה נצר למשפחת אצולה פולנית ידועה. האב, הגרף פוטוצקי, היה אחד מעשירי אירופה. בבעלותו היו ערים ומפעלים. הגרף בנה לעצמו ארמון בעיר מגוריו, לנצוט, בדרום-מזרח פולין. הוא העסיק פועלים רבים וביניהם יהודים. בינו ובין הקהילה היהודית נוצר קשר מיוחד. לא פעם, כאשר נגזרו גזרות קשות על היהודים, התעלם מהן ואף פעל לביטולן במקומות אחרים. בארמון היפהפה בלנצוט מוצבת עד היום חנוכייה מפוארת שהוענקה לגרף פוטוצקי, "מגן היהודים", מהקהילה המקומית. יש האומרים כי בית הכנסת היפה נבנה בסמוך לארמונו על מנת להגן עליו מפני פורעים. אפילו הנאצים נמנעו מלהרוס את בית הכנסת, בזכות השתדלנות של משפחת פוטוצקי.

אהדה כזו ליהודים, בתקופה מתוחה וסוערת, איננה דבר של מה בכך. החל ממחצית המאה ה-17 החל תהליך התפוררותה של ממלכת פולין. מלחמות אזרחים קרעו את המדינה לגזרים. בכל פעם שצד אחד נחל מפלה, הוא האשים את היהודים והתנפל עליהם בחמת זעם. לתוך כל המהומה הזו, שנמשכה ביתר שאת במאה ה-18, נוסף גם מאבק מר בין נוצרים קתולים ובין פרוטסטנטים, חסידי מרטין לותר האנטישמי. הם שנאו אלה את אלה שנאה עזה, אך היו מאוחדים בדבר אחד – שנאת ישראל.

והנה בחשכת ימים נוראים אלה, יצא ולנטין פוטוצקי ללמוד באוניברסיטת פריז. שם עשה לו מנהג לצאת לשתות עם חבריו בבית מרזח. הבעלים היה יהודי. הלז שירת בנאמנות את אורחיו, אך בכל רגע פנוי פתח ספר ולמד. ולנטין הסתקרן ושאל אותו על הכתוב בספר. היהודי הסביר לו בנועם מה הוא קורא. ולנטין הוקסם מלימודי הגמרא והתנ"ך, והגיע שוב ושוב לבית המרזח על מנת לספק את סקרנותו. ככל שלמד יותר, כך גברה בליבו ההחלטה להצטרף לעם היהודי. כשגילה זאת לבן שיחו, הוא ניסה להניאו מכך, אך לשווא. ולנטין קם ונסע לאמסטרדם, שם התגייר כדת וכדין, ושמו בישראל הוא אברהם בן אברהם. הוא ידע שהוריו ומשפחתו לא יקבלו זאת ברצון, ולכן לא סיפר להם מאומה. תחת זהות נסתרת חזר לפולין, ששלטה אז גם בליטא. הוא השתקע בעיר לידא, שבמחוז וילנה, והקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה.

ככל הידוע, הוא הסתכסך עם אחד השכנים, והלה הלשין לאחד הכמרים על אודותיו. אנשי הכנסייה המקומית מיהרו לתפוס אותו ודרשו ממנו לחזור לנצרות. גם משפחתו הפצירה בו לחזור לנצרות על מנת להציל את חייו. הוא דחה את בקשתם. הכנסייה דנה אותו למוות בשריפה. ליד האש הדולקת, ביום טוב שני של חג השבועות תק"ט, ניתנה לו הזדמנות אחרונה לחזור בו. אברהם בן אברהם, לשעבר ולנטין פוטוצקי, קפץ אל האש תוך שהוא זועק "שמע ישראל" ועלה בסערה השמיימה. חברי הקהילה ביקשו לקבור אותו בקבר ישראל, וסורבו. רק לאחר שוחד משמעותי, הסכימה הכנסייה למסור את אפרו לידי הקהילה, והוא נקבר בבית הקברות בווילנה, שם הקימו "אוהל" על קברו. לפני שנפטר, ביקש הגר"א להיקבר ליד אותו גר צדק שמת על קידוש ה'.

Yaakovspok1@gmail.com