אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אם תיכנסו לכיתות ו', בכל בית ספר שהוא, תגלו משהו שמשותף לכולם: כולם ללא יוצא מן הכלל החלו בהכנות הקדחתניות לטקס סיום בית הספר.
חלק מבתי הספר הגדילו לעשות, ושכרו לשם כך מחזאים מקצועיים שיעבדו עם התלמידים על המופע הנוצץ והמושקע, שאמור לייצג את הפנים של בית הספר ולהציג את מיטב הכישרונות של התלמידים.
כמובן שאחת מהדמויות הלחוצות ביותר מכל העניין היא המורה לדרמה, שכל יוקרתה המקצועית מונחת על הכף: הטקס חייב לתקתק, להדיף מקצועיות ולשדר פרפקציוניזם, שכן בשביל מה בכלל מעסיקים את המורה לדרמה אם לא לעת הזו?
היות שכך, מובן מדוע יש מורים שמעדיפים להבליט את התלמידים המוכשרים והייצוגים ולהחביא – אין מילה אחרת – את התלמידים המתקשים. טקס סיום שנה זה לא הזמן לאפליה מתקנת. רוצים להרגיש חלק מכולם? פתחו יומנים ותקבעו לכם תאריך נוח או לפני או אחרי הטקס. דלגו על הטקס עצמו.
בדיוק מהסיבה הזו, שמחתי כל כך לפני חודשיים לקבל מכתב מאם לבן עם מורכבות מוטורית. היא כתבה לי בלב מתפוצץ מגאווה שזו הפעם הראשונה שהבן שלה קיבל מהמורה החדשה לדרמה תפקיד מרכזי ולא זניח, ולכן הרגיש סוף סוף חלק מהכיתה – רק בכיתה ו'.
בלי להתנצל. בלי להתבייש. בלי להרגיש שונה.
היום קיבלתי עוד מכתב מאמא נוספת, שכתבה לי שהבת שלה שנמצאת על הרצף וקיבלה קטע סולו: "אתה מבין", היא שיתפה אותי, "מכיתה א' מסבירים לנו שהילדה לא מסוגלת להופיע באמת בפני קהל. ברור לכולם שהיא תפשל ושזה גדול עליה. והנה, בפעם הראשונה, בכיתה ו', מגיעה מורה חדשה ונותנת לה את כל הבמה ומעניקה לה את כל האמונה והביטחון שהיא צריכה. הילדה נשארה אותה ילדה… אלו רק המורים שהתחלפו והחלו להאמין בה".
ואולי כדאי שכל מורה לדרמה יזכור את המשפט: "כל תלמיד צריך מורה אחד שיאמין בו". ואני מוסיף: גם בהצגת סוף שנה.
***
אומנם חג השבועות עבר, אבל נזכרתי איך כשהייתי בחור ישיבה צעיר ופעור הייתי מסתכל בבוז ובהתנשאות על ה'בעלבתים' (בעלי הבתים) שהיו לומדים את ה'דף היומי' עם הביאור של הרב שטיינזלץ או שוטנשטיין. כמה בוז רכשתי להם – לא מסוגלים להתמודד כמו גברים עם הסוגיה, לירוק דם ולאכול חצץ, אלא חייבים כמו ילד לקבל הכל על מגש של כסף.
עד שב"ה התחתנתי גם אני, ונולדו לי ילדים, ופתאום אתה מוצא את עצמך נשאב לטרדות היומיום ואין לך זמן לנשום. כבר אין גמרא ואין תורה ואתה מרגיש שהתרחקת. ואז עלתה לי מחשבה: אולי אתחיל גם אני ללמוד 'דף יומי'? אבל מייד דחיתי אותה.
שאני אלמד גמרא עם שוטנשטיין? אני? מה אני 'בעלבית?' ופתאום אתה מבין שהימים מצטרפים לשבועות ולחודשים, ולא פתחת ולו דף גמרא אחד.
ואז חבר שלי הציע לי להצטרף ל'דף היומי' בנחלאות של הרב יהודה רזאל, והבנתי באילו מאמצים וכחות נפש כרוך 'הדף היומי' הזה. בא לך לישון באמצע, ולך תאסוף את עצמך ממחשבות על דירה ומשכנתא לסוגיות של אביי ורבא. לפני שבוע חבר שלי אמר לי שהוא מצליח ללמוד דף יומי, 20 דקות בכל יום, וכבר סיים פעמיים את הש"ס.
קיצר, מה אני בא להגיד לכם? הריני מבקש מחילה גמורה מכל 'בעלי הבתים' באשר הם. לו רק הייתי יודע כמה כוחות נפש אתם משקיעים בזה וכמה שזה לא מובן מאליו… אני מעריץ את ההתמדה שלכם, והלוואי שיהא חלקי עימכם.
