אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. חינכתי את כיתה ו', והגענו לסוף המחצית. תלמיד שלי קיבל את התעודה, סרק אותה בעיניו, ואז לתדהמתי הוא פשוט התחיל לבכות. לא הבנתי מה נכנס בו. ניחמתי אותו: "עשית את ההתקדמות הגדולה ביותר! נתת מאה אחוז ממה שיכולת. למה אתה מבואס?".
הוא היישיר אליי את העיניים הכחולות-אדומות שלו ואמר לי: "את מי זה מעניין כמה נתתי? מה שחשוב הוא כמה בסוף השגתי. אבא שלי ממש לא יאהב את התעודה הזו! עזוב, הלך עליי". ניסיתי שוב: "אבל אני יכול להעיד כמחנך שלך כמה שהתאמצת! זה הכי חשוב, לא?". "אולי לך", ענה לי בייאוש, "אבל בשביל אבא שלי מה שהכי חשוב זה התוצאה, ובתוצאה לא השגתי את הציונים שהוא חושב שאני אמור להשיג".
בכל פעם שמחלקים תעודות אני נזכר במקרה הזה, וזה מעלה בי את השאלה: כמה הורים משדרים לילדים שלהם שהערך והדימוי העצמי שלהם הם נגזרות ישירות של ההישגים שלהם? לעומת זאת, כמה הורים משכילים לנטוע בילדים שלהם את תובנת מיליון הדולר, שגם אם הם השקיעו מאה אחוז מעצמם, עדיין הדימוי העצמי שלהם שווה יותר מהתוצאה הסופית שהם הצליחו להשיג?
בכל שנה אני חושב על עשרות אלפי תלמידים האלה. הדימוי העצמי שלהם מתרסק בכל פעם מחדש נוכח חומה של אכזבות שמורכבת מציונים מורידים, שאינם תואמים את ציפיותיהם. הם מסתכלים בכיליון עיניים לעבר התעודה שלהם, ורק מחכים לאשרור הדימוי העצמי שלהם מחדש.
מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, הדימוי העצמי שלנו הוא תוצר ישיר של הציונים שקיבלנו בתעודות
אבל למה אנחנו הולכים בכלל לעולם התלמידים, מה בנוגע לעצמנו? האם אנחנו מבינים שגם אם אנחנו נותנים מאה אחוז לתוצאה, התוצאה היא לא מאה אחוז מאיתנו? (משפט ששמעתי מהקואוצ'ר איתן עזריה בפודקאסט שלו "הביולוגיה של הווינרים").
כמה פעמים יצא לנו בחיים להרגיש שאנחנו שווים מיליון דולר בעקבות הישג שהשגנו? תואר, תעודה, הצלחה מוכחת, מאמר שכתבנו והתפרסם, או כל דבר אחר שבו החברה זועקת לנו שהיא מעריכה אותנו? ומנגד, כמה פעמים הרגשנו שלא בא לנו לקום בבוקר מפני שהערכה המיוחלת מצד החברה מיאנה להגיע?
כי זו האמת שצריכה להיאמר:
מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, הדימוי העצמי שלנו הוא תוצר ישיר של הציון שקיבלנו ושל ההישגים שהשתקפו אלינו מצד החברה. ככה הנדסו אותנו לחשוב מגיל אפס. סה לה וי.
וכך אנחנו מגדלים דורות על דורות של ילדים בעלי דימוי עצמי פריך כמו קלקר.
האם הדימוי העצמי של הילדים שלנו באמת תלוי באופן ישיר וברור בציונים שהם מקבלים? האם כל מבחן ישמש כיום הדין עבור הדימוי העצמי שלנו? האם אין לנו מה לעשות בעניין?
לדעתי, דווקא יש, וזה לגמרי קשור להחלטה שלנו ההורים להטמיע את המסרים הנכונים בקרב הילדים שלנו.
תעשו הפרדה מוחלטת בין התעודה, המבחנים והציונים של הילדים שלכם, לבין ההערכה שאתם הולכים לתת להם על המאמץ שהם השקיעו במשך השנה.
תנו להם את המסר שלמרות שהתעודה מעניינת אתכם, המאמץ שלהם הרבה יותר מעניין וראוי להערכה. וההשקעה שלהם? היא גדולה ועוצמתית יותר מכל ציון או מספר שינסה לכמת אותה מספרית או מילולית.
ואם תרצו לתמצת את כל העניין, פשוט תוכלו להטמיע להם את משפט הזהב של איתן עזריה:
"לתת 100% למען התוצאה, אבל לא לתת לתוצאה להיות 100% ממך".
שום גורם חיצוני לא יגרום להם לפקפק בדימוי העצמי שלהם. רק זה לכשעצמו, כבר יוכל להיות ההישג הכי גדול שלהם.
