שירה סגלמלחמת 'חרבות ברזל' עודנה נמשכת בעוז, והאבידות כבדות מנשוא. בתי ספר, ישיבות הסדר, קהילות ויישובים רבים איבדו את טובי בניהם ובנותיהם – וביניהם היישוב עלי שבשומרון. עד כה 21 בוגרים ממכינת בני דוד הקדם-צבאית, המכינה שבעלי. כיצד מתמודדת קהילה עם אסון כזה? איך ממשיכים קדימה ולא נופלים כשעל דלתות רבות כל כך ביישוב נשמעת הנקישה הנוראית? משפחות שכולות בעלי מספרות על הבן שנפל, על ההתגייסות של היישוב כולו לסייע להן, ועל האמונה בצדקת הדרך למרות הקושי והכאב.
אבידן בית יעקב הוא בן 48, נשוי להדס ואב לשמונה. הם מתגוררים ביישוב עלי כבר כמעט 17 שנה. אבידן שירת בקבע מעל שני עשורים (סא"ל במיל'), השתחרר והקים מכינה קדם-צבאית לנערים בסיכון. טרם המלחמה עזב את תפקידו, ובחודש מרץ נבחר ליושב ראש היישוב. במקביל, הוא ממשיך לשרת במילואים.
בנו רועי בן ה-22, מפקד צוות בפלוגת חץ, גדוד 202 בחטיבת הצנחנים, נהרג ב-15 במאי בקרב בג'בלייה, בתקרית ירי דו-צדדי ברצועת עזה. אבידן מתאר את רועי כבחור שאהב טבע. מגיל צעיר למד לנווט, היה 'חיית שטח', נהנה מעבודות הדורשות עיסוק עם הידיים, כמו עבודות בעץ, בניית דגמים של מטוסים או תיקון חפצים בבית. והוא גם חבב צילום. "היה לו כנראה מבט מיוחד על המציאות, יכולת לראות את היופי במה שלנו נראה רגיל. ילד שאהב את החיים ותמיד מוקף חברים", אומר אבידן.
"רועי חיכה להגיע לצבא. שם התאפיין במקצועיות – למד את המקצוע, השתפר ואימן עצמו כל הזמן. היה לו חשוב להיות זה שפוגע, שמנווט ולוחם הכי טוב. אהב לעשות ופחות לדבר. לחבריו היה אומר בחצי חיוך שהדבר השנוא עליו בתפקיד הוא להגיד לאחרים מה לעשות. בנוסף, היה לו חיבור מיוחד לחיילים – אהבה לצד קשיחות. הוא הקשיב לצורכיהם, בישל לצוות וידע להתנצל כשצריך. לצד זאת, הוא לא הוריד את הסטנדרטים", מוסיף האב.
יחד עם זאת, היה שלב בקשר בין אבידן לרועי, שבו היה לו קשה עם הבחירה של בנו. "כשהוא היה בתיכון הרגשנו שהקשר עם רועי מתנתק לנו ולא הולך כמו שצריך. כהורים רצינו שהילד יהיה כמו שאנו רוצים, והרגשנו שמבחינה רוחנית הוא לא בכיוון. עם הזמן הבנו שלא רק שהוא לא עושה יותר ממה שצריך אלא גם לא עושה פחות. רועי היה מדויק, וזו הייתה עבודת ה' שלו. למדנו כהורים איך ללכת עם הילד בדרך שלו".
"שבוע לפני שנהרג רציתי לדבר עימו על קיום מצוות מאהבה, אבל היום אני מבין שכולו אהבה ולא יראה", מוסיף אבידן. "הוא ידע מה ההלכה ולא הוסיף או הוריד דברים. כנראה הרגיש שהתיק שלו מלא, שכל מה שהוא צריך מבחינה רוחנית כבר שלם ולא זקוק יותר. כאמור, הקמתי מכינה לנוער בסיכון ששינתה לי את תפיסת החינוך לגבי נערים, ובכך גם הקשר שלי עם רועי השתנה לטובה. היה לנו חיבור של אבא ובן בלי הרבה מילים: מטיילים או רצים יחד, בלי שיחות עמוקות".
מתוך כך הוא מבקש להעביר מסר להורים, למחנכים ולמפקדים: "בילדים שלנו יש עוצמות גדולות. לא תמיד רואים זאת במהלך החיים, אבל זה שם. צריך להאמין שיש כוחות גדולים בילדים, וכשהם ירגישו שאנו מאמינים בהם זה ימנע חיכוכים. כמעט איבדנו את רועי בדרך, אבל ידענו לתקן".
"ילדים מהיישוב שטפו לנו את הבית בשבעה. לפני שהגענו האוהל כבר היה מוקם. עלינו לקבר, וכשחזרנו הבית היה שטוף והכביסה מקופלת – ואין לי מושג מי עשה את זה"
עוצמות גדולות
הסיוע של הקהילה לחבריה החל עוד לפני שהיכה השכול. בתחילת המלחמה הקהילה נרתמה וסייעה ל'לוחמות שבעורף' – נשים שבעליהם גויס. "בחצי שנה הראשונה לא היו גברים ביישוב משום שהיו במילואים, והנשים והילדים תפקדו מדהים וארגנו פרויקטים – ילדים הכינו סנדוויצ'ים לארוחת בוקר לכל הילדים בשכונה כדי להפחית עומס מהאימהות. עם הזמן שרבו הקדושים פה, הכאב גדל, אבל גם העוצמות גדלו. כל אם בעם ישראל נהייתה מרים פרץ, וכל נוער כמה לתת ולעזור. הם מקימים פינות הנצחה ומרבים בלימוד תורה לעילוי נשמתם".
"קיים חיבור חזק בין מכינת בני דוד ליישוב", מספר אבידן. "רוח המכינה של הרב אלי סדן שינתה את רוח העם, וזה מקרין על היישוב. החיבור בין השניים מתבטא בהבנה שכל מי שנמצא פה הוא כל כולו לעם ישראל. מקדשים את החיים בשביל העם. הרבנית ימימה מזרחי ביקרה פה ביישוב, וכשיצאה אמרה שהיא קוראת את שם היישוב לא עלי אלא 'עליי'. כלומר, אנחנו לא מחכים שמישהו אחר ייקח ויעשה מעשה אלא לוקחים עלינו את המשימה".
במכינה הקדם-צבאית בעלי נפלו 21 בוגרים, לא כולם גרים ביישוב. ביישוב עצמו נהרגו שישה בחורים במלחמה, ועוד שני בחורים נפלו השנה בפיגועים ליד היישוב.
איך תפקדתם כקהילה באסון הזה?
"כמו הרבה יישובים שנתקלים במצבי חירום, אנחנו נעזרים בצח"י – צוות חירום יישובי המורכב מאנשי קשר בשכונות השונות, עובדים סוציאליים, מנכ"ל ויו"ר היישוב. הם מקבלים עדכון מקציני הנפגעים טרם הגעתם למשפחה. צוות החירום מעריך את התמונה הגדולה כדי להבין מה קרה, איפה הילדים והאישה נמצאים, אולי מישהו בחו"ל, אולי אח מגויס, ובמידת הצורך השכנים מסייעים להביא ילדים מרחוק לביתם מכיוון שמודיעים את ההודעה רק בבית".
הליווי הרגיש בעלי נעשה לאורך השבעה ובכל השנה באמצעות השכנים של המשפחה השכולה, מכיוון שהם אלה מכירים את אופי ההתמודדות שלה. למשל: אם אישה לבד עם ילדים אז השכנים עוזרים בשמרטפות, בארוחות או עזרה כלכלית. בנוסף, היישוב מקיים שיחות קהילתיות מבחינה מקצועית ורוחנית כדי לחזק את התושבים, וכן כל היישוב מתארגן לאורך הציר בדגלי ישראל ובשירים כדי לשדר לבני המשפחה – אתם לא לבד.
בזרקור על האובדן הפרטי שלו הוא משתף בתחושת הקהילתיות והעזרה ההדדית: "ילדים מהיישוב שטפו לנו את הבית בשבעה. לפני שהגענו האוהל כבר היה מוקם. עלינו לקבר, וכשחזרנו הבית היה שטוף והכביסה מקופלת – ואין לי מושג מי עשה את זה".
הקהילה כעוגן
נירית ראוכברגר היא בת 49, נשואה לדודי ואם לשבעה. הם מתגוררים בעלי יותר מ-25 שנה. נירית הייתה בוועד היישוב בתחום הנוער, וכיום היא ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית, מרצה לתואר ראשון במכללת הרצוג ובמכללת אורות ומדריכת מיינדפולנס בכירה.
בפרוץ המלחמה, ב-7 באוקטובר, נפל בנם שילה כמפקד מחלקה בגדוד 51 בגולני, בעת שהגן בגופו על חייליו. הוא נולד בתשעה באב, ונירית מכנה אותו 'ילד של גאולה'.
שילה היה אדם של חסד ונתינה. הוא התנדב בעמותת "לב בנימין" המסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים, וגם לאחר ההתנדבות שמר עם החניכים על קשר, ולאחר שנהרג חונכת בעמותה סיפרה שהחניכים לומר כמה הוא חסר להם.
לאחריו לימודיו בישיבה גבוהה באילת, הוא התגייס ליחידת אגוז, יצא לקורס קצינים ובסיום המסלול שובץ כמפקד מחלקה. "הייתה לו דרך פיקודית מאוד מיוחדת – דרישה למצוינות, למקצועיות ולסטנדרטים גבוהים, הכל נעשה אצלו במורל שקט. במהלך המלחמה שילה נפצע, ואף אחד לא העריך את חומרת הפציעה, הוא נלחם עד טיפת הדם האחרונה, ולצערנו, נהרג מאיבוד דם. יחד איתו נהרגו עוד שניים. הודות ללחימה העזה, היישובים מסביב לא נפגעו והמוצב לא נפגע".
איך הקהילה סייעה לכם בשעת המשבר האישי?
"בשבעה ובמהלך כל התקופה הרגשנו שהקהילה היא עוגן משמעותי, וזה מה שהרים את המשפחה וגרם לנו להיות עטופים מכל כיוון. חברים, משפחה ואנשים מעם ישראל הגיעו והיו שם בשבילנו בכל דבר שהיינו צריכים באותו רגע. אוזן קשבת, שקט כשצריך או עזרה בדברים טכניים – ארוחות שהכינו, עזרה בניקיון הגינה וחבילות שקיבלנו. יתרה מזאת, הרגשתי שאנחנו בחוויה של יציאה מהגבולות הפרטיים שלנו וקיבלנו תפקיד שלא בחרנו בו. צמד המילים 'הותר לפרסום' גרם לכך שפתאום כולם שומעים על שילה ואין לי אפשרות להחזיק אצלי את הסיפורים, משהו בחיים שלנו יצא החוצה לעולם. שילה יצא מהגבולות שלנו ועבר להיות שייך לכל ישראל. זה מנוף משמעותי להרגשת שותפות עם כל העם".
איך הקהילה התמודדה עם מספר רב של אבידות ביישוב?
"יש כאב גדול, אולם אני לא מרגישה שיש שבר. יש לנו עוגנים חזקים כקהילה מבחינה אמונית. בנוסף, קהילה היא לא משהו שעומד על ריק, אלא היא נבנית עם השנים, אנשים שהולכים יחד. ברמת הפרטים וברמה קהילתית מגיעים לאירוע עם העוגנים שהיו קודם, ואצלנו בשמחות, כמו בכאב, הקהילה יודעת לעטוף. הקהילה הקטנה שלנו קיבלה משימה גדולה, ומצליחה לקחת את הכאב למקום של עזרה ורגישות ולחלק את הכוחות בצורה מרגשת כל כך. אנחנו גאים להיות חלק מעם ישראל, ובאופן נקודתי חלק מקהילת נוף הרים. הכוח שלנו כקהילה והעזרה ההדדית תמיד היו כאן, אולם זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בעת אסון. כקהילה, אנו מאפשרים לכל משפחה את הדרך שלה להתמודד עם המצב ומחבקים אחד את השני כשצריך. אנו מוצאים משמעות בעזרה ולא רואים בזה עול. אני מדמיינת את זה כמו חיילים שכולם נכנסים יחד תחת האלונקה. אנשים יודעים להיכנס איתך ולהיות שם בשבילך במה שצריך".
"הקהילה הקטנה שלנו קיבלה משימה גדולה, ומצליחה לקחת את הכאב למקום של עזרה ורגישות ולחלק את הכוחות בצורה מרגשת כל כך"
עם הפנים קדימה
חנה בנישו היא רכזת קהילה ביישוב עלי וסגנית יו"ר צוות צח"י. בתפקידה כרכזת היישוב היא אחראית על תחומים רוחניים של היישוב ותחתיה מופקדים עובדים בתחומי תרבות, חינוך, נוער, אזרחים ותיקים ועוד. המטרה היא ליצור חיי קהילה ועשייה בתוך היישוב בעיתות שגרה. בזמני משבר היא והצוות שלה מנסים לזהות את הצרכים השונים של הקהילות, של המשפחות ושל האנשים הפרטיים ונותנים להם מענה ותמיכה באמצעות הרווחה והמועצה. כסגנית יו"ר צח"י, היא גם נותנת מענה מרבי באירועי חירום וקצה כמו פיגוע או כשחבר ביישוב נהרג.
"כמו כל עם ישראל, היישוב עלי מתמודד עם סוגיות ומצבים שונים, למשל: תקופת הקורונה דרשה הסתגלות למצב חדש וגילתה בנו כוחות", מספרת חנה. "גם בעקבות המלחמה גילינו מהו כוח של קהילה וחסד ביישוב. היישוב מכיל כמעט 1,000 משפחות וכשיש אירוע המצריך התגייסות של תושבים אז רואים איך החסד חוצה מגזרים, ואנשים נרתמים לעזור ולתמוך בכל מה שצריך".
כאמור, בפרוץ המלחמה, טרם הבשורות הקשות שקיבל, היישוב נרתם לסייע למשפחות המילואימניקים – שיעור ניכר מתושבי עלי. "המלחמה הצריכה מאיתנו אחוז גדול של מגויסים, היינו כמעט 500 מגויסים מתוך 1,000 משפחות. באופן טבעי, היו רגעים שנשארנו רק נשים ותחושת האי-ודאות הורגשה מאוד. בנוסף, היו קשיים טכניים של הנשים שצריכות לנהל בית לבד. לצד זה היה חוסן גדול, וכמערכת השתדלנו לתת מקום לדבר על הדברים. צוותי טיפול נפשי ורוחני נתנו עזרה כי הבנו שזה מה שהתושבים צריכים".
היישוב עלי מחולק לשכונות, ובכל שכונה יש קהילה משלה. באופן טבעי, בתוך השכונות ההתגייסות חזקה יותר, אך הסיוע חוצה גבולות ותמיד קהילות מסייעות אחת לשנייה. "עוד לפני המלחמה כשהיה פיגוע בתחנת דלק נוצר חיבור משמעותי למשפחות שנהרגו. הרגשנו את החיבוק. ואז הגיחה המלחמה, שהפגישה אותנו עם עוד הרוגים לצערנו, וגם שם – כבר בגילוי על ההרוג הראשון ביישוב כולם השתתפו בעשייה למען המשפחה. דוגמה לתמיכה החזקה פה: כששולחים טבלת השתבצות להכין אוכל למשפחה מסוימת, אז בתוך דקות בודדות הטבלה מתמלאת. אנחנו מארגנים למשפחה השכולה ארוחות, הנוער מתנדב למענה, מבצעים תורניות בבית של המשפחה הנמצאת בשבעה. גם אם לא מכירים את ההרוג באופן אישי, תמיד רוצים לתת יד, לעזור ולהנציח. זה מגדיל את הקרבה אחד לשני ביישוב, ולמרות שזה יישוב גדול כולם מתגייסים".
יש לך תפקיד מורכב ומאתגר. איך את מרגישה בעקבות האבידות הרבות ביישוב?
"בכל פעם מחדש זה מטלטל לקבל את שיחת הטלפון שאומרת שעכשיו הצבא מודיע לעוד משפחה, במיוחד כשאני מכירה את מקבל הבשורה. אני מבינה שהיישוב הולך לעבור זעזוע נוסף, וזה מכניס אותנו לשגרת כאב ואובדן. זה מורכב להכיל את זה וגם להיות בתפקיד תוך כדי. הדבר דורש ממני ומהצוות שאיתי להיות שם עבור התושבים ולתת להם תחושה שהם אף פעם לא לבד ושאנחנו איתם באירועים האלו".
לסיום, איך אפשר להתחזק ולצמוח מתוך המשבר?
"המשבר שאנחנו חווים לא שונה מכל קהילה אחרת, וכמו כל עם ישראל הם מרגישים במשבר לאומי. נתנו להם מקום להישבר כשצריך ולשאול שאלות על המלחמה. יחד עם זאת, אנחנו מנסים תמיד להיות עם הפנים קדימה, עם הראש למעלה ולהאמין במשימה שלנו. אני חושבת האמונה היא לא הסוף, אנחנו חלק מתהליך היסטורי, מסיפור כללי שלא ייגמר מחר. זה תהליך ארוך, אולם עושים את זה למען עם ישראל ולמען הסיפור שלנו ואנחנו חלק מהגודל הזה. ולכן, אנחנו לא מתייאשים וקמים אחרי הנפילות. במילים אחרות, ה' הבטיח לאברהם אבינו שאנחנו העם הנבחר, וזה לא הלך ונעצר. יש פה ביישוב אנשים גדולים שמחזקים אותנו כפרטים וכעם, אנחנו רואים את התמודדות של המשפחות השכולות ואילו כוחות יש להם, איזה מבט עמוק יש להם על המציאות, ואנחנו שואבים מזה כוחות בעצמנו".
