ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר ח, א-ג).
הדיבור והאמירה מוצגים פעמיים: פעם אחת בסגנון הפנייה של ה' אל משה, ופעם שנייה בסגנון הפנייה של משה אל אהרון. מדוע צריך שני סגנונות פנייה? בנבואת משה הוא מצטווה לדבר ולומר לאהרון כי כאשר הוא מעלה את הנרות במנורה, הוא צריך לוודא כי שבעת הנרות יאירו אל פני המנורה! תמוה ביותר. האם ניתן להעלות את הנרות במובן של הדלקתם כך שלא יאירו את פני המנורה? ומה גדלה התמיהה כאשר התורה משבחת את אהרון בכך שהוא עשה כאשר ציווה ה' את משה.
דווקא עדות התורה (ויעש כן) יכולה אולי לנסות ולשפוך אור על פסוקים תמוהים אלו. העובדה שאהרון השתבח בשל כך מעידה כי אפשר היה לקיים את הציווי גם אחרת. כאן נפתחים בפנינו שני ענפי פירושים, ואולי יותר. אפשרות אחת הינה שלאהרון היו אופציות טכניות שונות לקיים את הציווי, והוא בחר באופציה שעליה הוא נצטווה, ועל כך שיבחה אותו התורה. על אופני ההדלקה האפשריים מן ההיבט הטכני אין התורה מרחיבה, והיא מציינת רק את זה הנדרש, כלומר: להעלות את הנרות אל מול פני המנורה.
אפשרות שנייה של פירוש הינה שלא קיימות אופציות שונות של הדלקה בהיבט הטכני. אופציות אלו קיימות רק במישור הרעיוני/הנפשי/הקוגניטיבי/המחשבתי. גם על פי אפשרות זו, התורה מעידה כי אהרון ביצע את המצווה כפי שמשה נצטווה, אולם לא ברור באיזו דרך בחר ומאיזו דרך התעלם.
הפירושים מתחלקים לפי שני ענפים אלו. באופציה הפרשנית הטכנית אנו מוצאים פירושים כמו: התמדה בהדלקה יומיומית, הדלקה רציפה בכל נר עד שתהא השלהבת עולה מאליה, לא לעבור מנר לנר עד שיוודא כי השלהבת תפסה בנר הקודם, סדר ההדלקה, שעשה זאת בעצמו, שהתחיל מנר המערבי, ועוד.
הריטואל הטכני הוא אותו ריטואל אבל פירושיו, כוונותיו ויסודותיו נמצאים במישורים וברמות שונות של ידע ושל קדושה
באופציה הפרשנית השנייה, הניסוח של פסוקי המקרא אוחז בכנפיו רעיונות מופשטים הקשורים כולם למשמעות הנר והאור בחיי היהודי כמטאפורה. כך לדוגמה: יש לאחוז בלימוד התורה באופן יומיומי כי היא מקור האנרגיה האמיתי שלנו. עבודת ה' צריכה להיות טבעית בסוף התהליך החינוכי, האמת הפרטית (נר יחיד) צריך להיות חלק מן האמת הכללית (אל מול פני המנורה), בחינוך יש צורך בחיזוק יומיומי, ועוד.
רש"י, על פי מדרש הלכה ספרי, כולל את כל הפירושים כולם במשפט אחד קולע: "מגיד שבחו של אהרון שלא שינה". בין אם הוא קיבל הוראות טכניות, בין אם הוא קיבל את הפירוש המטאפורי של ההדלקה, ובין אם הוא קיבל שיעור כולל המשלב את היסודי הטכני למשמעותו המטאפיזית – הוא לא שינה.
כאן המקום לשאלה: היכן נרמזת אם בכלל תובנה זו מתוך לשון הכתוב? לעניות דעתי, התובנה נרמזת בכפילות המילים אמירה ודיבור גם בדברי ה' אל משה וגם בדברי משה אל אהרון. אפשר כי אחד הפעלים מכוון אל התוכן המילולי פילולוגי, והשני אל פירושיו. באשר לשאלה השנייה, החזרה הכפולה של הפעלים אף היא מרמזת לכך כי משה למד או קיבל את הציווי בדרך מסוימת כיאה למעמדו, והוא העביר את הציווי לאהרון בדרך שונה המותאמת לתפקידיו של אהרון ככהן גדול וכמחנך.
נמצאנו למדים כי הריטואל הטכני הוא אותו ריטואל אבל פירושיו, כוונותיו ויסודותיו נמצאים במישורים וברמות שונות של ידע ושל קדושה. אכן, זוהי הדגמה נפלאה לרעיון הפרד"ס. יותר מכך, דווקא המילים הבנאליות של אמירה ודיבור המוצגות בתורה כפתיח לנבואת משה ואהרון מאות פעמים, מכוונות לתובנה זו.
