הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אחדות היא יסוד חיוני מאין כמוהו במציאות שאנו נתונים בה כעת. היא חיונית גם כערך הנוגע למציאות הממשית, וגם כיסוד רוחני ואמוני המופנה כלפי שמייא. על הארץ, לא ניתן להילחם באויב כאשר יש קרע פנימי, והדעת אינה ניתנת רק לניצחון עליו, כי אם מוסטת למאבקים הפנימיים הקיימים באומה. הנמצאים בשדה הקרב מלמדים אותנו שיעור חשוב מאין כמותו על כך שבשעה שנלחמים – מקפיאים את חילוקי הדעות הפנימיים המצויים ביחידה ועוסקים בנושא החשוב באופן בלעדי – להכריע את האויב ולהשיג את מטרות הלחימה.
השתקה זו אינה נובעת מזלזול בעמדות השונות שהחיילים מחזיקים בהן, או מטשטוש ובלבול רעיוני. היא נובעת בשל העיקרון הפשוט של פיקוח נפש, הדוחה את הנושאים כולם ליום שבו נוכל להתיר לעצמנו לשוב למחלוקות המבורכות, מתוך אמונה עמוקה שדווקא הן בונות חברה בריאה ותקינה. כאשר יש פער בין המתחולל בשדה הקרב, ובין המשך ההידרדרות המחלוקת הפנימית בשדה הפוליטי וברשתות החברתיות – אנו מסתכנים סכנה של ממש של חלחול הדברים לצבא עצמו, ואחרית תהליך זה מי ישורנה. הדרך המסגרתית היחידה למנוע את הדבר היא על ידי פוליטיקה של הסכמות – את ההכרעה יש להותיר לשדה הקרב, ואילו במישורים הפנימיים לחתור כל העת להסכמות, בין על ידי ממשלת אחדות אמיתית ורחבה, ובין על ידי ניהול המצב הקיים בדרך שבה כל צד הולך רחוק ככל שהוא יכול לקראת הצד השני.
בעולם האמוני, אנו מכירים היטב את הדברים מרחיקי הלכת של חכמינו על חשיבות האחדות. מבין המקורות השונים, די לנו אם נצטט את דברי המדרש: "רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום – כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם שנאמר 'חבור עצבים אפרים – הנח לו', אבל משנחלקו מה הוא אומר? 'חלק לבם – עתה יאשמו', הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת…" (בראשית רבה לח, ו).
שלום מחייב גם פשרות, ויתורים, הסכמות, סליחות, אמון, הכרה באמת המסוימת הנמצאת בעמדות הצד השני ועוד
אין עבירה חמורה יותר כלפי שמייא מאשר עבודה זרה, ואין אמירה מרחיקת לכת גדולה יותר על מעלת השלום וחשיבתו מאשר דברים אלה. אין מדובר בדרשות בלבד, כי אם בתורת הפעלה: מול ריבונו של עולם אנו מחויבים לבוא עם עולם השלום הפנימי, ומשעה שאנו חלוקים, אף הקב"ה כביכול קובע "עתה יאשמו". אפשר שהמאמצים הגדולים שאנו עושים בהוספת תפילות, באמירת תחנונים, בקבלות שונות, בדרכים נוספות שבהן אנו מבקשים להעלות את זיכרוננו ופיקדוננו בפני ריבונו של עולם – צריכים לכלול גם את היסוד הגדול מכולם: לפעול עוד ועוד למען השלום הפנימי.
פעילות זו אינה יכולה להסתפק באמירות בלבד, היא חייבת להיות מלווה במעשים. קשה מאוד לתנועות אידיאולוגיות, רוחניות ודתיות, לא רק לדבר בשפת השלום, אלא גם לחתור בפועל אליו. שלום מחייב גם פשרות, ויתורים, הסכמות, סליחות, אמון, הכרה באמת המסוימת הנמצאת בעמדות הצד השני ועוד – והדבר קשה עד מאוד. הוא מחייב גם ויתור על עמדות כוח מוחלטות, על התקפות ביזוי ושיסוי כלפי אחרים, על תפיסת עולם דיכוטומית שבה כל האמת נמצאת בצד אחד בלבד, ועוד על זה הדרך. ואף על פי כן, אם כל הצדדים אינם מאמצים את השיח הזה ואת המעשים בפועל – אנו מושכים את עצמנו חס ושלום לתהום עמוקה, שהיא כאמור גם סכנה ממשית וגם פגם רוחני עמוק כלפי שמייא.
התורה נאבקת בחברה שהיא "שפה אחת ודברים אחדים". עולמם של חכמים מביע שמחה גדולה על "בעלי אסופות" ועל קיומו של ויכוח מבורך ומחלוקת שהיא לשם שמיים. האחדות אינה מבקשת את השתקת כל אלה, חס ושלום. היא רק תובעת להיות חלק בלתי נפרד מעולמנו המעשי והאמוני, ולהיות נכונים לפעול למענה ולשלם את מחיריה.
