אל תמשוך באוזני כלב

החיים שלנו מלאים עימותים, והם זועקים מהמרקע, מהמרשתת ומכותרות העיתונים: המערב מול הטרור, האסלאם המתון מול זה הקיצוני, פוליטיקאים המתעמתים זה עם זה, גברים מטרידים מול נשים מוטרדות, ועוד כהנה וכהנה. אין סוף לעימותים, אבל יש עימותים שלא הייתה צריכה להיות להם התחלה.
יעקב נקלע בפרשת "וישלח' לעימות עם אחיו עשיו שגמר אומר להורגו. במסורת היהודית רגילים לראות בדרך שבה יעקב מתכונן לעימות זה, מופת לדרך שמנהיגי עם ישראל צריכים לנקוט בעימותים שונים עם אומות העולם. יעקב התכונן למפגש עם עשיו באמצעות משלוח דורון, עמידה בתפילה והכנת העורף לאפשרות של מלחמה, ובעקבות הדגם שלו הלכו קהילות יהודיות רבות במצבי עימות עם השלטון הזר.
חז"ל במדרש הביעו עמדה שונה, לפיה יעקב שגה, ויזם עימות מיותר. המדרש ממשיל את יעקב למי שמושך באזני כלב, ובכך משסה בעצמו את הכלב שיתנפל עליו. חכמים מתארים את מעשי יעקב באמצעות משל לארכי לסטים (=ראש ארגון פשע) שהיה ישן בפרשת דרכים. עבר שם אדם אחד שלא ידע שהישן הוא שודד בכיר, והעיר אותו באומרו שמסוכן לישון כאן בדרך כיוון שיש באזור שודדים. קם השודד משנתו והחל להפליא מכותיו באדם שהעירו. כך, לדברי המדרש, אמר הקב"ה ליעקב: "עשיו, לדרכו היה מהלך, ואתה משלח אצלו שלוחים ואומר לו כה אמר עבדך יעקב?! אתה עצמך גרמת לכך שיצא לקראתך ב-400 איש" (בראשית רבה עה, ג).
חכמי המדרש אומרים שעל יעקב היה עליו להבין שאם ה' אמר לו: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּך" (ל"א, יג), כנראה שעשיו שכח וזנח את סיפור הברכות, ולא נשקפת ממנו סכנה. אולם יעקב היה שרוי בחששות כבדים, ובגינם כמעט הכניס עצמו למלחמת יש ברירה.
חיי יעקב היו רצופים עימותים, ובכולם הפגין החלטיות ואף תקיפות. העימותים החלו כבר ברחם האם בהריון ובלידה, המשיכו במכירת הבכורה ובלקיחת הברכה, והתגלעו גם בחרן, כשיעקב גוער ברועים: "לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (כט, ז). השהייה בחרן הייתה רצופה בעימותים של יעקב עם לבן, החל מהדרישה התקיפה מלבן: "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי… וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ", המשך בתלונה על החלפת הכלה בליל הכלולות, וכלה בוויכוחים על המשכורת. לסיום, אף בדרך הביתה יעקב מנהל ריב עם חותנו הארמי.
עם רקורד עשיר כזה של עמידה בעימותים, יעקב מגיע לכנען מוכן לעימות נוסף, אך לא נחוץ. הפגישה עם עשיו היוותה, לדעתי, קו פרשת המים בדרך שבה יעקב התנהל מול סביבתו. יעקב הבין, כנראה, שהוא יזם פעולה שהייתה עלולה להפוך לתסבוכת מסוכנת ומיותרת. הוא הפיק את הלקח, ומאותו שלב ואילך הוא בוחר להימנע מעימותים. כאשר אנשי שכם חטפו את דינה, "החריש יעקב" (לד, ה) ולא הגיב. כשבנו, ראובן, שכב עם בלהה, יעקב בחר לשתוק ולא לפעול. כאשר יוסף הביא אליו את דיבתם הרעה של אחיו, וגלי שנאת אחים החלו לסעור, יעקב הוסיף לידום, וכשיוסף דיווח על חלומות מקוממים, אביו רק "שָׁמַר אֶת הַדָּבָר".
מה גרם ליעקב לשנות את דרכי ההתנהלות שלו בעימותים? אפשר שלמד שכאשר נוצרת יריבות, לעתים כדאי לבדוק אפשרות ליישב סכסוכים בלי עימותים חזיתיים.
מדינת ישראל נדרשת לא אחת להכריע האם להיכנס לעימותים צבאיים או מדיניים מול אויבים או בעלי מחלוקת אחרים. רבים נוטים באופן אינסטינקטיבי לדרוש מקברניטי המדינה כניסה לעימות ותגובה חריפה. הניסיון המצטבר, שהחל עם יעקב, ונמשך לאורך ההיסטוריה היהודית, מלמד שלא תמיד "שקט הוא רפש" (ז'בוטינסקי, המנון בית"ר), ולעתים דווקא "רשף הוא רפש" (לוביץ, פרפראזה). בהכרעות שכאלה דרושים שיקול דעת מתון וזהירות רבה.
גם בחיינו היום-יומיים אנו נדרשים לקבל החלטות מושכלות האם להתעמת וכיצד לעשות זאת. יש מצבים בהם העימות חשוב וחיוני, כגון במקרי פגיעה בהם על הנפגע להתעמת עם הפוגע, ולשים את הדברים על השולחן כדי ליישר את ההדורים (ראו: רמב"ם, הלכות דעות ו, ו). אולם צריך לשקול היטב מתי ליצור עימות ומתי לנצור אותו. פעמים רבות יש לרדוף אחר השלום והפשרה, ולנקוט בשיטת שב ואל תעשה עדיף. כדאי תמיד להיזהר לא למשוך באזני כלב ולא להעיר שדים מרבצם. (וישלח תשע"ח)