תורה, עם וארץ

שלישיה זו: תורה עם וארץ נמצאים ב'מאבק' מתמיד ביניהם בכל עת והיום יותר מתמיד. לכל קבוצה 'מאופיינת' החיה כיום במדינה יש יחס במינון שונה אל כל אחת מ'ישויות' אלו. 'המאבק' בין הישויות רלוונטי יותר מתמיד כאשר אנו יושבים על אדמתנו כעם ומקיימים בה את התורה. היה רגע היסטורי אחד שבו נבחן נושא זה במבחנה לאומית בזמן אמת. רגע זה מתואר בפרשתנו.

את התורה קיבלו עם ישראל בכפייה – 'כפה עליהם הר כגיגית'. לולא פחדו ממוראות המלחמה עם  הפלשתים הם היו נכנסים לארץ ללא 'מתן תורה' ושם היינו 'מקבלים' את התורה בדרך התפתחותית ורצונית, במהלך ארוך של 20,000 שנים ("דבר צווה לאלף דור", הרב סעדיה גאון).

מה באשר למציאות אליה נולדו במצרים הקרויה עם ישראל? האם רצו בה? האם ביקשו אזרחות מצרית או כנענית? מתברר, כי מזהות זו הם לא רצו להתנתק. זהו הרעיון המרכזי של 'פסח שני'. הטמאים שבהם ביקשו להיות משויכים לעם ישראל באמצעות ריטואל לאומי מובהק. הם לא היו מבקשים להיות משויכים לעם ישראל אילולא האווירה הכללית שהתבטאה באופן יום יומי באמצעי התקשורת המדגישה את יסוד הלאומיות.

מה עם היסוד השלישי ארץ ישראל? מה קרה ב'חטא המרגלים'? מה השתנה? מדוע לא רצו לעלות לארץ? הלא זו היתה התוכנית המקורית שעבורה יצאו ממצרים? הכרחי לומר כי התמורה חלה בהם לאחר 'מתן תורה' ולאחר שהתחילו להתרגל לחיי המדבר הניסיים (ר' יצחק עראמה- "בעל העקידה"). החיים המתוכננים להם בארץ ישראל אמורים לתפיסתם להיות מנוגדים לחיי המדבר הנוחים והרוחניים.

החטא האמיתי אינו רק בהוצאת הדיבה. הדוח המודיעיני והפרשנות אליו, אינם אלא התירוץ הרשמי, הביטוי החיצוני של הסלידה מן הארץ המובטחת. המניע הפנימי הנסתר הוא 'ויתור על ארץ חמדה'. סתם יהודי מדור המדבר היה מסביר זאת בפשטות בדרך הבאה: 'לא שאלו אותי אם להיוולד לעם ישראל על אף שהתברר שזה נחמד למדי, תורה נתנו לי בכפייה, ובאשר לארץ ישראל נראה שסוף סוף זה תלוי ברצוני. ובכן,  מה זה משנה היכן נקיים את התורה כעם ישראל? הארץ היא רק האדמה שעליה אנו חיים, לא יותר"!!!

כנגד תפיסה זו, שכיכבה בציבורים שונים בעם, אז ועד היום, כתב הרב קוק את המלים היוקדות הבאות: "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ" . הארץ אינה המגש, העם אינו המציאות, והתורה אינה התוכן. מדובר על אותה מהות מטאפיזית בעלת פנים שונות. החרה אחר אביו, הרב צבי יהודה: "בשעה שברא הקב"ה העולם, התאווה שיהא לו דירה בתחתונים". עיקר ה'דירה התחתונים' היא בא"י- "עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ". ארץ ישראל נמצאת בליבה של המציאות הארצית וזו עצמה הינה תכלית הבריאה.

על הדרשה "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" (=יהושע), שואל הרב שלום משאש, מי שהיה רבה הראשי של מרוקו ואח"כ רבה הראשי של ירושלים:  מדוע התפלל משה דווקא על יהושע ולא על כלב? ומסביר כי כלב בן יפונה אינו זקוק לתפילה בהיותו משבט יהודה, שבט שיסוד הלאומיות הינה תכונה דומיננטית שלו. הוא יודע להנהיג והוא יודע כיצד להתמודד עם חלקים בעם שאינם אמונים על תכונה זו. הוא אינו זקוק לחיזוק. יהושע לעומתו, הוא בחור ישיבה מבית מדרשו של משה רבנו, הזקוק לחיזוק.

יהושע וכלב הבינו כי השכינה שורה בארץ ישראל. הם חשים את קדושתה העצמית של הארץ. הם קראו באורות של הרב קוק זצ"ל. הם בניגוד לליברמן לא עימתו בין עם לארץ.